רעיון לפרשת בשלח

 מאת: מיכל קוברסקי-לנגר

“ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא. כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה”

אילו היה הדבר תלוי בבני ישראל, הם היו חוזרים למצרים.

הם זעקו אל ה’ כדי לצאת משם, אבל הם עדיין בתודעה של עבדים, שלא מסוגלים לחשוב על התמודדות עם אתגרים חדשים.

טרם התבססה אצלם האמונה, כי ה’ ידאג להם.

העבדות עוד עמוק בנפשם.

ומכאן, עולה הדאגה, שהם ירצו לחזור אל המוכר להם, למרות שהוא לא “גן של שושנים”.

לכן מייעד להם הקב”ה מסלול, שלא תהא בו היתקלות בעמים שעלולים להילחם בהם. מצב שעלול לגרום להם לרצות לשוב למצרים מתוך תחושת רפיון ידיים.

וכך מסלול הליכתם, אינו בדרך הקצרה, דרך ארץ פלישתים (רצועת עזה של ימינו), אלא דרומית יותר, דרך ים סוף.

בדרך הזו, אין חשש להיתקלות בעמים אחרים מכיוון שהאזור לא מיושב.

אך העלילה, מסתבכת. פרעה מתחרט על כך ששחרר את בני ישראל ומתחיל לרדוף אחריהם. ובנ”י יראים מאד ואומרים למשה: “מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר”.

תחושת הביטחון בדבר המוכר, גם אם אינו מיטיב לנו, שואבת אותנו למקומות שמזיקים לנו. גם כשאנחנו יודעים שזה לא בשבילנו, גם כשאנחנו יודעים שזה בית עבדים, ככינוי של מצרים, נרצה לחזור לשם. ובמצב של תחושת החידלון, יש תמיד חיפוש אשמים, והאצבע המאשימה, מופנית אל משה.

משה שמסור להם באהבה רבה, עוזב את בית המלוכה למענם בשמחה, הוא זה שבסוף מואשם כמי שרוצה לעשות להם רע, להמית אותם.

איזה עיוות מחשבתי. יש אומנם אספסוף שיצא עם בנ”י ממצרים שמסית את העם נגד משה. אבל גם העם לא נקי מאחריות.

כשאדם נתון בתודעה של עבדות, ההיגיון שלו עובד בצורה מטעה.

ובתוך עיוות זה, הם פוגעים במשה ללא הרף.

אך משה מאמין בעם ישראל, אוהב אותם ומסור להם, ולא מתייאש.

מיום שעזב את ארמון פרעה, הוא עושה הכול למען העם. גם כאשר העם מגלה, כפיות טובה כלפיו.

איזה מנהיג מופלא! איזה רועה נאמן!

בני ישראל מתקדמים בדרך הארוכה במסעם ומגיעים לים סוף.

הים לפניהם והמצרים שהתחרטו על ששחררו אותם, מאחוריהם.אם יחזרו אחורנית, המצרים יכו בהם

אם יתקדמו, הים לפניהם.

ואז, משה צועק אל ה’ תושיע אותם. וה’ עונה לו “מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו”

מי מעז להתקדם אל תוך הים במצב כזה? מי שנענה לקריאה, הוא נחשון בן עמינדב משבט יהודה, הוא זה שלוקח סיכון. שפורץ את הדרך, וקופץ למים . והמים נבקעים ויוצרים מעין שתי חומות של מים. ובני ישראל עוברים בתווך, בעקבות נחשון. (מכאן הביטוי נחשוניות למי שמעז לפרוץ קדימה. זו גם הסיבה שהמבצע לשחרור ירושלים במלחמת השחרור נקרא מבצע נחשון, פריצת דרך).

אירוע עצום של שינוי סדרי בראשית. ובני ישראל חשים בנס הגדול של קריעת ים סוף, והם אומרים שירה. “אשירה לה’  כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים.”

על שם שירת הים שנקראת השבת, נקראת שבת זו “שבת שירה”. 

משה מוביל את הגברים למקהלה גדולה המשוררת את שירת הים. ולאחריו מרים מארגנת את הנשים שיוצאות בתופים ובמחולות.

מנין היו לנשים תופים. הרי הם יצאו בחיפזון ממצרים.

ומבאר המדרש, שהנשים היו בעלות  אמונה גדולה והאמינו שיהיה נס גדול ולכן התכוננו לחגיגה הגדולה, גם בתוך החיפזון של היציאה ממצרים.

ואיך חוגגים, אם לא עם תופים ומחולות?

פרשה זו נקראת תמיד בסמוך לט”ו בשבט. צירוף מופלא.

עם ישראל אומר שירה מתוך אמונה גדולה בה’ והכרת תודה על שינוי סדרי הטבע כדי להציל אותם. כל עולם הטבע פעל על פי רצונו של הקב”ה.

ט”ו בשבט הוא חג של התחדשות הטבע, אשר גם הוא אומר שירה. כדברי רבי נחמן מברסלב

“דע לך שכל עשב ועשב-יש לו שירה משלו”

כל הטבע אומר שירה, המתמזגת עם שירת הים הנקראת השבת.

בסופה של הפרשה, מתוארת המלחמה עם עמלק.

בנ”י נמצאים בדרך לארץ המובטחת. ובדרך נתקלים בעמלק.

למרות שכל העמים מבינים, בעיקר אחרי קריעת ים סוף, שלא כדאי לצאת למלחמה עם ישראל, 

עמלק לא מפחד. “ולא ירא אלוקים”

אפילו פרעה בסופו של דבר נכנע. אך עמלק לא מהסס ובא להילחם בישראל.

עמלק הוא תופעה מסוכנת מאד. לא רק כעם שנלחם בנו אלא בעיקר במהות שלו.

עמלק אשר נלחם בה’ ויוצא מתוך הנחה שהכול מקרי בעולם.

“אשר קרך בדרך” כאילו כל מה שקורה זה במקרה. אין מישהו שמנהיג ומכוון את העולם.

לכן צריך למחות, לא רק את עמלק באותה תקופה אלא גם את זכר עמלק.

את העמלקיות, את תפישת העולם העמלקית שטוענת שהעולם פועל ביד המקרה.

וגם מעבר לכך.

הם באים ונלחמים בעם ישראל. עם של עבדים שזה עתה יצא לחופשי.

בני ישראל לא עשו לעמלק שום דבר רע. אך עמלק, באים ופוגעים בבני ישראל. אכזריות לשמה.

ותפישת עולם שכזו, צריך להכחיד מן העולם. לעמלקיות, אין מקום!

שתהיה לנו

שבת של אמונה, כי אין מקרה, הכול רק מה’ והכול לטובה!

שבת מליאה בשירה ושמחה אינסופית מלב שמח ואוהב!

שבת של גשמי ברכה בחוץ וחום בלב!

שבת שלום ומבורך!

הכותבת:

מיכל קוברסקי לנגר, אשת חינוך, מאמנת, מעבירה הרצאות וסדנאות בנושאי יהדות וצמיחה אישית.