ימים אלו שבין פסח, ליום השואה, יום הזיכרון לחללי צה”ל ויום העצמאות הם ימים ששמים את הקולקטיב שלנו במרכז העניינים. על פניו נראה כי אנחנו עסוקים בממלכתיות ובחגיגה של המדינה בת ה-70 שלנו, מבט קטן פנימה מחייב לשאול שאלות רחבות, עד כמה המשותף שלנו נוכח ועד כמה אנחנו עסוקים בהגדלת המתח ובהבלטת השוני. 

לעיתים נדמה כי ויתרנו על ההזדמנות להרגיש שיש לנו ערכים משותפים. שאנחנו יכולים לשמור על האינדיבידואליות שלנו, על הרצונות שלנו ובו זמנית להיות חלק מרעיון שלם גדול יותר, שמצדיק את הנוכחות המשותפת שלנו בארץ הזו.

השבוע המיוחד הזה נוגע באחד העצבים הרגישים של החברה הישראלית. אותו זמן שאמור היה להיות זמן מנוחה, זמן של רוגע בתוך המרוץ של כל השנה, זמן בו היינו אמורים לקטוף את פירות העשייה, לשמוח בהישגים ולהוקיר תודה. במידה מסוימת מחדד את המתח, מי יקבע פה את הטון, מי יכניע את האחר ומי יצליח לכופף ולהפוך את עולם הערכים שלו לשליט?

בעיני, תרבות וערכים לא יכולים לבוא מתוך כפיה,  מתוך כוחנות או מתוך חקיקה. היום יש קואליציה אשר הובילה את חוק המרכולים. מחר אולי ישב שם מישהו אחר ואז מה? הזהות שלנו תהיה כמטוטלת? המרחב הציבורי שייך לכולם, ועל כולנו לראות איך מיישמים זאת.

לכולנו יש מחויבות לראות כיצד נדאג ליישוב קונפליקטים וליצירת הסכמות לגבי אופייה של המדינה ושל העיר במרחב הציבורי. הצעה שנשמעת טריוויאלית ופשוטה כל כך, אך היא טעונה וקשה מאוד להגיע אליה. כי כדי להגיע להסכמות צריך לפעמים לוותר, וזה לא פשוט. זה אומר שיש צורך להכיר בעובדה שיש יותר מאמת אחת במציאות הישראלית ושיש לה מקום. הידברות היא לא אמירה שאין לך עמדה, פשרה היא עוצמה, היא לא חולשה.

אז נכון, יש פה מדינה יהודית ויש לנו ענין שהמרחב הציבורי יאפשר את האווירה הזו. ונכון שיש דרכים שונות ומקצבים שונים לשמור את האווירה. לאף אחד אין מונופול על האמת וגם לא על הדרך לשמור אותה.

סוגיות כמו שבת, סוגית החמץ בפסח במקומות הציבוריים, היחס לצפירה ולזיכרון לחללי צה”ל, צניעות, נישואים וגירושים, כשרות, קבורה ועוד. צריך להוציא מהשיח את המנצחים והמנוצחים. את הכוחנות. אף אחד לא מרוויח מזה, חוץ מתחושות הניכור המתעצמות. בשיח של הסכמות יש הרבה כאבים, אך הוא שיח מעצים שייתן עתיד טוב יותר לכולנו.

לעיתים יש לאנשים חלום שבעתיד הרוב השליט יראה כמוהו, אז זהו שלא! אף אחד לא הולך להיעלם מפה, כולנו נשאר פה על פיסת הקרקע הזו. אנחנו לא צריכים אויבים מבחוץ כדי שהם יגרמו לאחדות שלנו, מוטב שנשקיע אנחנו בבניית הזהות שלנו, מתוך בטחון עצמי ומתוך הערכה. 

דווקא בשבוע ייחודי זה של חגיגות העצמאות, יש ערך בחשיבה על הטוב המשותף שלנו, בסופו של יום זה מה שיקבע את חוסנה של החברה שלנו – את יכולת העמידה שלה. זה האתגר החשוב ביותר היום של החברה הישראלית. זה הרבה לפני המצב הביטחוני, או המצב הכלכלי. אין צורך להיות דומים, אין צורך להשתנות. החברה הישראלית בנויה מפנים רבות, יש ערך לפסיפס המרתק הזה. יש לנו האפשרות לראות בפסיפס הזה כתמי צבע שמעכירים את היופי ויש לנו את האפשרות לבחור לראות בהם עושר צבעוני שהופך את החברה לעשירה ויפה יותר.

אז מה זה ישראלי בעיני? זה אותו אחד שרואה בפסיפס הזה את העוצמה והכוח, זה אותו אחד שמוכן לתרום כדי שכל אחד מחלקי הפסיפס ירגיש ישראלי.

יהיה יום העצמאות הזה, תמרור חד וברור לכולנו, כדי שנוכל לומר חג שמח!