מאמר לפתיחת שנה”ל

PIZZA HAPPINESS והחינוך למשמעות

מאת: דנית דורון

היום מתחילה שנת הלימודים. ובכל שנה ההתרגשות גדולה לא פחות, ואפילו יותר. זר לא יבין זאת. יש משהו ממכר בהתחלות החדשות האלה שאנו המורים זוכים להן מדי שנה; האפשרות למשהו חדש – דומה ואחר בה בעת.

יחסים חדשים עם כיתות חדשות, יחסים מעמיקים עם אלה שכבר הלכו עמי דרך; וככל שאני מתבגרת ומבינה כמה אני גדלה דרך התלמידים שלי, כך ההנאה גדלה, המשמעות מעמיקה ואני מורה טובה יותר.

ובכל שנה, כאשר אני מרגישה נינוחה מספיק עם כיתה חדשה וחשה כי הם מרגישים נינוחים דיים עמי, אני שואלת אותם את אותה שאלה המעבירה את היחסים בינינו למקום אחר.

מה גורם לכם לאושר?

בכל שנה, תלמידים  אחרים, כיתות שונות, ותמיד אותן התשובות גם אם המינונים שונים:

המשפחה, החברים, טיולים, תחביבים, חו”ל, מסיבות, להצליח בלימודים, קניות, אוכל – שום דבר מפתיע.

אנחנו עוברים יחד על הרשימה ומעזים לשים סימן שאלה לצד אותם דברים שציינו כגורמים לאושר.

• האם הדבר תמיד גורם לכם אושר?
• האם האושר שהוא גורם לכם תמיד נשאר באותה עוצמה?
• האם הדבר הזה שגורם לכם אושר גורם לכולם אושר?

כי הרי לו נמצא האושר באותו הדבר אליו אנו מתייחסים כגורם, הרי שתמיד היה גורם לאושר, באותה המידה וכולם היו מוצאים אותו כגורם לאושר – כי האושר נמצא בו.

והתשובה לכל שלוש השאלות היא תמיד – ‘לא’. כי זה ה – PIZZA HAPINNESS.

גם אם אני ממש ממש אוהבת פיצה, ואפשר לייחס זאת לכל פריט אחר ברשימה,

• פיצה לא תמיד גורמת לאושר
• אחרי החתיכה הרביעית אני כבר לא ממש מאושרת
• והאמת היא שלא כולם אוהבים פיצה.

אז כנראה שהאושר לא נמצא מחוץ אלי אלא באיזשהו מקום אחר. אולי בתוכי?

בשלב הבא אני מבקשת מהתלמידים לספר על רגע שהיה משמעותי עבורם – אפילו רגע קטן של משמעות.

גם כאן, לא משנה באיזו כיתה מדובר, אני תמיד שומעת בהתרגשות שתי תשובות בווריאציות שונות:

ברוב המקרים הרגע הזה קשור במשהו שהם עשו עבור מישהו אחר.

מדריכה בתנועת הנוער מספרת על רגע בו הצליחה להגיע ללבה של חניכה, תלמידה אחרת מספרת על שהצליחה להעלות חיוך על שפתיה של אמא ברגע של עצבות, תלמיד מספר על קבוצת כדורגל שהוא מאמן בהתנדבות ובשיעור אחד קסום סיפר לי תלמיד על תפילת הבוקר שלו כדבר המשמעותי ביומו. כששאלתי מה הופך את התפילה למשמעותית בעיניו, הוא ענה בפשטות – “15 דקות ביום בהן אני לא חושב על עצמי”.

במקרים האחרים, הרגע הזה קשור בהתגברות על מכשול או בהשגת יעד שהציבו לעצמם ועמלו לקראתו.

בכל אחד מהמקרים מדובר על ה’אני’ הגבוה יותר, זה שמעבר לטריוויאלי.

פרופ’ יורם יובל טוען כי ישנה נוסחה לאושר: אושר = הנאה + משמעות.

והמשמעות, לשיטתנו, תמיד כרוכה בעשייה למען האחר.

יתרה מכך, בפעילות אחרת, כשאני שואלת את התלמידים על אדם שהוא מודל לחיקוי עבורם, כבר איני מופתעת מכך שאינם מציינים אנשים עם הישגים אקדמיים או מקצועיים מרשימים, סלבריטאים מסוג כזה או אחר, אנשים שצברו הון עתק או רשמו פטנט גרנדיוזי על שמם או כל תשובה שהיינו ממהרים לייחס לבני התשחורת.

התשובה היא תמיד מישהו שראה אותם, אל תוך לבם, מישהו שנתן מעצמו לאחרים, מישהו שהתמסר, שאהב, שתמך ועזר. כי זה מה שחשוב באמת, והם יודעים את מה שאנו לעיתים שוכחים.

וזה מה שאנו רוצים עבורם, להיות אנשים כאלה.

לחנך ילד להיות מאושר

אנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו, ללא ספק. גם כאשר אנו טועים, אנו לרוב עושים זאת מתוך כוונה להיטיב עמם. אנו מחנכים אותם להצטיינות, להישגיות, להיות חזקים, לדאוג לעצמם. אנו מאחלים בכל לבנו שלא ידעו מכשולים ושכמובן יהיו מלאים בביטחון עצמי כי הם כאלה מיוחדים ומדהימים.

אלא שהביטחון העצמי שלהם לא יגיע ממילותינו המפרגנות והאוהבות, וגם לא מכמה הם יפים או אפילו כמה הם מצליחים בלימודים. הביטחון העצמי שלהם יגיע מכך שהם יחוו את עצמם חיים חיים מלאי משמעות – כן, גם בגיל צעיר.

ולכן, יחד עם המעקב אחר ההישגים שלהם בבית הספר, אולי כדאי שנשאל אותם בסופו של יום האם היה מישהו שהם עזרו לו היום? האם יש מישהו שיוכלו לתרום לו מכישוריהם? האם מישהו זכה לאוזן קשבת שלהם?

יחד עם החוגים הרבים בהם הם לוקחים חלק, אולי אפשר לכוון אותם לשעה שבועית של התנדבות מהסוג שהם יבחרו.

כי מצויינות היא אינה עניין אקדמי או מקצועי, היא עניין אישיותי. לפעמים נדמה שהתבלבלנו.

כי אתם מבינים, אנו חוזרים לאותה נקודה בה מתמצה הכל – הכל זרעים בתודעתנו.

בתום כל מחשבה, דיבור ומעשה שלנו נרשם רישום בתודעתנו. ורישום זה הוא בדיוק בגוון של המעשה. ובבוא היום, כמו עץ השדה, יבשיל אותו זרע לחוויה בחיינו.

כך שאם אנו זורעים זרעים של פתיחת הלב, הקשבה, נתינה ומשמעות – אלה החוויות שתבשלנה בחיינו.

וחלילה, אם נזרע זרעים של מרדף אחר הישגים וחיפוש אינסופי אחר חיזוקים חיצוניים, זה בדיוק מה שנקצור – מרדף וחיפוש אחר מקסמי שווא שלעיתים אנו טועים לחשוב כי בהם מצוי אושרנו.

האם משמעות דבריי היא שלא חשוב להצליח בלימודים או להגיע להישגים גבוהים? חלילה.

אבל חשובה מכך ההבנה באיזה שדה אני זורעת את ההצלחה שלי.

חינוך נכון מלמד את הילדים כי דרכם להצלחה מובטחת במידה בה יעזרו לאחרים להצליח – וכאן השמיים הם הגבול. ככל שאני נדיבה עם כישוריי וידיעותיי, כך הצלחתי גדלה ואושרי מתעצם. ולהיפך. לצערי, במהלך השנים הכרתי תלמידים שלמדו לרדוף אחר הישגים והשוו עצמם לאחרים ממקום עגום של תחרותיות. ובכל המקרים, כמה גבוהים שהיו ההישגים, לא הגיעה הנחמה.

אז לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, אני מאחלת לכולנו שנרבה חכמה ופתיחת הלב, שנדע רגעים רבים של משמעות בחיינו ושנזכור בסופו של יום, לשאול את עצמנו וגם את ילדינו:

“אילו זרעים זרעת היום?”

שלכם באהבה של מורה אוהבת, דנית