חבר אתה כל כך חסר

מאת: אתי בן עמי

ביום רביעי האחרון היינו אמורים לעלות לקברו של שי ולציין 3 שנים להסתלקותו הפתאומית. 3 שנים שעברו “מהר” ללא שי – רק לכאורה.

קבוצת הוואצאפ שפתחנו שומרת על הגחלת. שי יזם לפני כ- 5 שנים’ פגישת מחזור’ מרגשת עד דמעות. לאחר 30 שנה נפגשנו. מהוססים ומלאי צפיות. הסיפורים מימי ביה”ס תפסו את כולם לא מוכנים והכי מוכנים!

מאז הפכנו משפחה אחת עם כל המשתמע. מפגשים מורחבים, קצת יותר מצומצמים, שמחות וחתונות הילדים ונכדים לאלו מאתנו שזכו. כולנו הפכנו עטופים בתקווה ושמחה הלכה למעשה – אפשר לשמר חברות בפרספקטיבה של זמן.

שי ואני גדלו יחד באותה שכונה. לא נמניתי עם מעגל החברים הקרוב שלו אולם, נפגשנו בשכונה מעת לעת והתעדכנו בחיים של האחר.

רעמת התלתלים הסבוכה שלו התחלפה בקרחת בוהקת ששיוותה לו שינוי משמעותי. הוא היה מנהל אגדי בחברת ‘פוליפח’ באזור התעשייה המערבי. שמו הלך לפניו כאיש רציני, מחויב שהיה לחלק מהצלחה של תעשיה מתפתחת.

כשנפגשנו ‘בפגישת מחזור’ הייתה לי הזכות הגדולה להכיר את שי בפן האישי. איש משפחה, בן, אח, בעל ואבא שאין שני לו. רחלי, עדן ואיתי היו הציר שהניעו את עולמו הפרטי, גאוותו האמתית ואהבות חייו.

מרגש היה לראות כיצד דיבר עליהם ובעיניו דמעות התרגשות ואהבה אינסופית.

חבריו הקרובים והרחוקים במעגלי חייו היו אוצרות שעטפו אותו באהבה ושמחה שיהיה קשה לכמת במילים.     

שי היה זן נדיר ויקר.

אהבת האדם, שמחת חיים, וסולידריות חברתית הייתה חלק מעולמו האישי. הוא נהג לסייע בשקט בשקט לכל מי שהיה זקוק לסיוע. הוא היה איש של אנשים בכל מובן. חכם ובעל ידע נרחב בתחומים רבים שמעולם לא נתן לאיש להרגיש עמוק פחות. איש נקי, נטול ממניירות וגינונים. ככה פשוט ועמוק.

ומשהו אישי,

לפני כמה שנים שוחחנו בטלפון, הוא שאל מה קורה בבית שמש, כי שמע על מחאה והתארגנות אקטיבית של תושבים. “מה צריך?” עניתי “קצת כסף” בכדי להניע את המהלך. יום למחרת סימס לי “תגיע אלייך מעטפה ואין לי קשר אליה..” התרגשתי עד דמעות. הבנתי עד כמה הוא הרגיש שותף.

בית שמש הייתה כור מחצבתו גם במרחק של שנים על אף שכבר לא התגורר בה. אחריות חברתית הייתה חלק מעולמו האישי מתחת לרדאר וברגישות יוצאת דופן ששמורה לצנועים וענקים.

מניחה שהוא לא היה אוהב את מה שקורה עכשיו במדינה ובעולם, היה לו חוש הומור שחור ומבריק בוודאי היה מתבל את המצב במשפט שנון וחכם..

הזמן עצר מלכת עם ומאז – לכתו.

שלוש שנים והגעגועים לא מרפים. תחושות החמצה ואי מיצוי הפכו חלק מגעגוע גדול וואקום שעוטף את כולם. ערגה לימים אחרים, מפגשים, שיחות, התכתבויות ותמונות של זיכרונות.

חבר אתה כל כך חסר..      

מצרפת שיר געגוע של שמעון בוסקילה שמציף לי את שי