יום הזיכרון שלי

מאת: ציפי ערבליך 

אמנם יום הזיכרון חלף ואנחנו בחגיגות יום העצמאות, ציפי ערבליך, תושבת רמב”ש, עולה מארה”ב, שיתפה ברשת החברתית פייסבוק תובנות ותחושות אישיות על יום הזיכרון לחללי צה”ל. אליהו דרורי ז”ל, החייל האחרון בלוח השכול הכללי של עם ישראל, היה חבר של בנה שמולי מכיתה ה’ ועד יום בו הוא נהרג. תפיסתה את יום הזיכרון בסמיכות למותו של אליהו הכתה בה. מוזמנים לקרוא.

“אני רוצה לשתף כי עליי להודות שלמרות שאני גרה בישראל משנת 2002, בקושי התחברתי לחיי התרבות הישראלים.  לא הרגשתי את הלהט של יום הזיכרון ויום העצמאות. תמיד התחברתי להיבטים היהודיים-הלכתיים של החיים בארץ ישראל, אבל לא הייתי חברה במועדון האוהדים כחול-לבן. לא חונכתי לציונות, ולא היו לי קרובי משפחה ששירתו בצה”ל. הוקרתי טובה על שארץ ישראל בידי יהודים, ושאני יכולה לגדל את ילדיי במקום התרחשות אירועי התנ”ך.  אך ציונות הייתה מושג שנוי במחלוקת במעגלים החרדיים בהם גדלתי.

נוסף על כך, העברית שלי פשוט איומה. למרות שחבריי האמריקאים חושבים שאני מדברת עברית שוטפת, לאוזן ישראלית, הדיבור שלי עולה על העצבים. זה מכביד על גישור הפערים. פעם, (כמורה בבי”ס יסודי) נזפתי בילד בכיתה א’ בהפסקה, הוא שאל אותי “מדוע את מדברת איתי באגלית?” הזכרתי לו שבעצם דיברתי בעברית, אבל נדמה כי רק לשמוע את העברית שלי היה זה עונש בשבילו. בסוף, יצא שאני ריחמתי עליו.

אני גם נראית אמריקאית, עוד לפני שאני פותחת את הפה, ישראלים ברחוב מתנסים בשפה האנגלית שלהם איתי. היה זה רק מובן מאליו שאהיה מורה לאנגלית. 

אני מתגוררת בשכונת רמת בית שמש כי זה כל כך קל ונוח, ואני יכולה להשתמש במילים כמו ברביקיו במקום מנגל. הפכתי עולה בעיר של עולים. קיבלתי את זה כמצב נתון, שלא ישתנה אף פעם, ואפילו הרגשתי סוג של גאווה על היותי יותר אמריקאית מאשר ישראלית. ואני לא העולה היחידה שמרגישה כך.

עד הערב.

הערב, שמעתי את הצפירה של יום הזיכרון בזמן שניחמתי אבלים בבית משפחת דרורי. חשתי הבזק עוצמתי של כאב. קבוצת המנחמים, שכללה חיילי צה”ל, הגיבו גם הם במין קפיצה מההלם והכאב. ליבי עלה לגרוני ונשמתי זעקה מהנגיעה בפצע של האובדן וההרס.

איבדנו גיבור. הדברים של הוריו ואחיו הבהירו מאיפה אליהו ינק את מסירותו לעם ישראל.

בשבילי, אליהו ז”ל היה תמיד “חברו של (בני) שמואלי”. אבל הערב, בעת הצפירה, הוא הפך לאליהו, זה שמסר את נפשו כדי שאנחנו נוכל לחיות בבטחה בארץ ישראל. גיבור בישראל.  יום הזיכרון לחללי צה”ל נצרב במוחי לתמיד.

הצפירה היא עכשיו בשבילו. הוא הצטרף אל למעלה מ-20,000 אחרים שנפלו כדי שמדינת ישראל תקום, תצמח, תישמר ותאהב.

למדתי על אדם חדש דרך המילים שלהם. מגיע לו הכבוד שבדרך כלל מיועד לאנשים הרבה יותר מבוגרים, כאלו עם ניסיון חיים. לא זכורה לי יראת כבוד כזו לנער בן 20 בארה”ב,  כפי שאנשים חשים כלפי אליהו.

מחר , יתקיימו הרבה טקסי זיכרון.  בזכות השגחה פרטית, אתייצב בטקס בבית הספר היסודי שבו הבן שלי פגש לראשונה את אליהו, ושם אני מלמדת. אתלבש בכחול ולבן בגאווה, ואעמוד יחד עם עמיתיי, כחלק מהם – לא בנפרד מהם.

היום הלאומי הזה של זיכרון החיילים שנפלו בשליחות למען עם ישראל מדבר אליי עכשיו באופן אישי ושובר לב. הכאב כל כך נורא, ואין מרפא. אין משכך לכאב, אין מזור ואין הקלה. המעבר האישי הזה שלי – להיות ישראלית – שינה אותי לעולמים. אני הרבה מעבר לעולה ששומרת תורה ומצוות. עכשיו לבי ונשמתי שזורים בארץ ובתושביה, ברמה שאי אפשר לתאר במילים.

אליהו, הבאת אותי לדרגה של מודעות ורצון להתאמץ להשתלב ולהשתייך. אזכור אותך ואקח מהדוגמה שלך.  אספר לתלמידיי עליך, בעברית שוטפת אני מקווה, כל עוד הקב”ה מזכה אותי להיות מורה בישראל.”