מאת: עדי מלכה

“It takes a village to raise a child” – אמרה אפריקאית המלווה אותי כמוטו ומתמצתת את הישראליות עבורי.  

יש האומרים שישראליות באה לידי ביטוי בצבא, בכור ההיתוך שהוא יוצר, בערבוביה של כולם יחד כשווים בעיני המפקד. אני חושבת שהישראליות באה לידי ביטוי עוד קודם לכן, במפגשים שנוצרים בבית הספר, בגני הילדים, בשכונה, בבית, בכל מקום למעשה.

אינני רואה בישראליות כור היתוך שמערבב את כולם לכדי תוצר אחד זהה. הישראליות היא גם לא פסיפס או שמיכת טלאים המחברת חלקים חלקים לכדי שלם גדול, אך במקביל שומרת על זהותם האינדיבידואלית ועל קצוות ברורים. הישראליות בעיני היא מיזוג שקושר בין קצוות. מיזוג המאפשר הבנה כי האינדיבידואל יכול לשמור על זהותו גם אם קצותיו יתערבבו בקצוות שכנו משמאל ושכנתו מן הימין. הישראליות היא פאזל וכל אחד מאיתנו הוא חלק בתוכה, חלק בעל יתרונות וחסרונות, קמרים וקערים, בליטות משונות וחוסרים מסוימים והקסם שלנו הוא בחיבור, ביצירת התמונה הגדולה בה לכל אחד מאיתנו יש מקום – במסגרת, במרכז, בחיזוק הפינות ולעיתים סתם בין אלף חלקים אחרים – לכולנו תפקיד ולכולנו משמעות ביצירת הישראליות שלי.

ההבנה הזו, שיש לי תפקיד מהותי, לא משנה היכן אני ממוקמת בתמונה הגדולה, מלווה אותי בכל פעילות שאני בוחרת לקחת בה חלק, והיא הסיבה לאמונה שלי בכך שדרוש כפר שלם כדי לגדל ילד, לא כי האדם אינו מסוגל לבדו אלא כי הוא מסוגל להרבה יותר כאשר הוא מוקף במסגרת קהילתית-חברתית.

אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנזכה למצוא את נשות ואנשי הכפר שיחבקו אותנו ואת חלומותינו ויהיו עבורנו רשת בטחון שתאפשר לפרוס כנפיים ולעוף הכי גבוה שאפשר.

חג עצמאות שמח!

הכותבת עדי מלכא, אימא ל-4, עובדת בעמותת קהילה ובאוניברסיטה הפתוחה, יו”ר ועד ההורים בבי”ס עוזיאל ופעילה חברתית