החיים המשותפים הם לא עניין פשוט. בכלל לא. איך אפשר לחבר בין אנשים בעלי השקפות, דעות, אמונות וחוויות שונות, וביניהם משקעים עמוקים שנוצרו במשך שנים. איך, איך לכל הרוחות זה אפשרי?!
הנושא מעסיק אותי היום יותר מביום זיכרון רגיל. עוצמת הרגש גדולה מבדרך כלל. אולי בגלל האווירה מסביב, ואולי בגלל משהו אחר לגמרי. העובדה שאני סוחב איתי את השאלות האלה לאחרונה. ודווקא ביום הזה חוסר הוודאות מקבל משנה תוקף. בא ממקום הרבה יותר רגשי ופחות שכלי.
אבל אולי דווקא בגלל הפצע הפתוח הזה עלינו לנסות, בקטן, לראות אם מהמקום של רגש (חזק ואולי חזק מדי) אפשר לגעת בשאלות מזווית אחרת, העומק של קיימנו כעם ועתידנו כמדינה.
אנחנו עסוקים כל הזמן באיך כל אחד מציין את היום הקדוש הזה – ממלכתי, פוליטי, אדיש, פרובוקטיבי? מה שמדגיש את העובדה שאנחנו עוד רחוקים מהיכולת לגעת בפצע ולצפות שזה לא יכאב עד דמעות ואפילו בזעם. אך אני לא מוכן לוותר כל כך מהר על החלום של בגרות רגשית קולקטיבית שתיתן מקום בלב של כולנו לקבל אחד את השני. תחשבו לרגע כמה לבבות פתוחים דווקא ביום הזיכרון יכולים לעזור ולסייע שלא כמו בשאר ימות השנה.
אנחנו אמנם לא שם עדיין, אבל אני חולם על היום בו זה יקרה.
ומילה על ידידי ושותפי לדרך, הרב מנחם בומבך, מייסד המדרשה החסידית ועמית ‘גשר למנהיגות’. תראו את הרגישות והמנהיגות ותראו את התוצרים של ילדים מתוקים. כל כך פשוט וכ”כ לא מובן מאליו (לצערי הרב). ובכל זאת זיק של תקווה שאנחנו כן בכיוון הנכון, שיש סיבות לחשוב שאנחנו יכולים לקיים חיים משותפים, לא של סובלנות אלא של – מופת!
הכותב דניאל גולדמן, יו”ר גשר
- 0share
- שתפו בפייסבוק
- צייצו בטוויטר