תובנות ימי קורונה

מאת: אתי בן עמי

“החזית הפכה לעורף והעורף הפך חזית”

~~~

“כל מערך הבריאות – הרופאים, אחיות, כוח עזר הפכו “קרביים” יותר מאי פעם. עבודתם הסיזיפית לאורך כל ימות השנה 24/7 הפכה מאומצת שבעתיים”

~~~

“נקודת אור בחשכה מוחלטת היא קבוצת ‘אני שולמן’ – התאגדות בעלי עסקים קטנים ובינוניים שמפרים את שלוותם של “מקבלי ההחלטות” שעדיין מחפשים את הדרך ומדשדשים – כיצד לסייע האמנם?! האמת העירומה טופחת לכולם בפנים. “

ההבנה שאויב בלתי נראה ונלאה הצליח באופן כמעט מקסימלי לתת משמעות חדשה למילה – זמן, מתעתעת.

זמן לחשוב. להאט את קצב החיים. לחשב מסלול מחדש ואולי להבין שכל מה שהיה הוא לא שיהיה – התחלנו סדר חדש, ברוח ימי חג הפסח שעוד מרחפת מעלינו.

החזית הפכה לעורף והעורף הפך חזית.

חברה חרדית סיפרה לי שהבן שלה בחזית, לרגע התבלבלתי – הבן שלה תלמיד ישיבה.

כל מערך הבריאות – הרופאים, אחיות, כוח עזר הפכו “קרביים” יותר מאי פעם. עבודתם הסיזיפית לאורך כל ימות השנה 24/7 הפכה מאומצת שבעתיים. אם עד היום לא הערכנו אותם מספיק היום כולם מבינים שהם חפצי חיים ובעיקר מצילי חיים. אנחנו חייבים להם בכל זמן ועת.

עובדי רשתות הסופרמרקטים הפכו חוד החנית. בימים כתיקונם הם שקופים ומשתכרים שכר מינימום, חוסר הלימה בין עבודתם המאומצת לבין שכרם הבלתי אפשרי. בימי קורונה הם הפכו הכי משמעותיים. וקיבלו את ההכרה וההדר הראויים להם.

מה שנראה טריוויאלי שלא לומר מובן מאליו – הפך הכי לא.

עוצמות הגלובליות התגלו שבריריות. רולטה רוסית מתגלגלת שאינה מבדילה בין סטטוסים, גוונים, מיקום גיאוגרפי, דתות, אמונות, ארצות – כולם שווים.

בין “האי סדר” מתקיים – סדר חדש. נטורל, בסיסי ומאוד קיומי.

ימי קורונה מחזירים אותי 30 שנה אחורה לסיטואציה אלמותית שנחרטה בזיכרוני. בשירות הצבאי חבר ואני עצרנו טרמפ ליד ראש פינה, דקה וחצי מקצה הארץ, אחרי שעה שלא ממש הלך לנו אמר: “אינעל העולם אם הייתה מלחמה בטוח היינו כבר בבית..”. דרך מוזרה לתאר ערבות הדדית.

דברים רבים מתחדדים בימי הסגר. רגישות חברתית לאוכלוסייה חלשה מקבלת ווליום גבוה. נושאים “טריוויאליים” אבל רק לכאורה, מקבלים פוקוס. סדר העדיפות השתנה. קשישים עריריים על סדר היום כמו משפחות מעוטות יכולת, חד הוריות, ניצולי שואה, שכנים בודדים – כולם זוכים ליחס מועדף.

באמצע שום מקום הפכנו לנותנים, מסייעים, מכילים, רגישים, יזמים ומה לא. ערבות הדדית – אד הוק במיטבה.

תובנה שלי – מרוץ החיים “כנראה” לא מותיר זמן לחמלה יתרה נוסיף על כך, שהפכנו לחברה שרואה פחות את האחר.. ימי קורונה אכן חידדו את הספקטרום מאישי לקהילתי.    

‘אני שולמן’ – קרן אור באפלה

הדאגה לעסקים הקטנים והבינוניים מטרידה בכל פרמטר. ונדמה כי המחאות, זעקות השבר, חוסר האונים  והיציאה לרחובות בתקופה מגבילה – עדיין לא טלטלה את הנהגת המדינה. הגבול בין בריאות הגוף מאימת הקורונה טשטשה את הגבול של חורבן, הרס וקריסה כלכלית קיומית, שהשלכות הרות האסון נעות בין חיים ומוות. מפחיד. מאיים. הזוי ולא סביר. 

נקודת אור בחשכה מוחלטת היא קבוצת ‘אני שולמן’ – בעלי עסקים קטנים ובינוניים שמפרים את שלוותם של “מקבלי ההחלטות” שעדיין מחפשים את הדרך ומדשדשים – כיצד לסייע האמנם? האמת העירומה טופחת לכולם בפנים. הנהגה מופרעת שלא קשובה לבעלי עסקים מרתיחה כל בר דעת – עד מתי?!

הנהגת המדינה – רופסת

אי הקמת הממשלה הוא אחד המחדלים הגדולים ביותר בתולדות המדינה. לאחר 3 מערכות בחירות, עקובות מחוסר סובלנות, רועשות ובעיקר כואבות בהשלכות מרחיקות הלכת ושיתוק מוחלט של מערכות חיונית ועזרה לחלשים – החצר האחורית של המדינה. הייתה תחושה ארעית מלווה במעט תקווה שתיכף תקום ממשלה שתטפל בכל הנושאים שהוקפאו ודורשים תיקון עוולות יסודי. אבל לא.

תושבי מדינת ישראל הלכו 3 פעמים למערכה ששירתה רק את “מנהיגיה” שלא הצליחו להתגבר על מלחמת אגו עקובה ממסרים סותרים, חנפנות, אמירות שלוחות רסן ורמיסת כל ערך אמתי, מוסרי וערכי.

תושבי המדינה נלקחו בשבי ע”י פוליטיקאים הזויים עלומי חן או תקווה, שבמצאי והמלאי שלהם – אגו אישי, קטנוניות, עורמה ואימפוטנטיות. חוסר יכולת להבין מעבר לחוטם האישי שלהם. מעסיקים את כולנו ובעיקר את כתבי מהדורות החדשות בספקולציות וגיבובי מילים עקרות – רק בכדי להצדיק את קיומם שככל שעוברים הימים מתייתר מכל שליחות או משימה אליהם נשלחו. בושה וכלימה!

בינתיים, הם מקבלי שכר – חינם!!!

כל ח”כ זוטר וותיק כאחד, מקבלים שכר מלא, מחזיק רכב, עוזרים, דוברים, יועצים שאנחנו בני הערובה משלמים עבורם. מלבד ח”כ אחד פחות הזוי גדעון סער שוויתר (ואולי גם ניר ברקת?) על שכרו, מדושני העונג ומנותקי העם ממשיכים במסכת הלוליינות.

בחירות רביעיות?! הם אפשרות לא פחות הזויה מ- 120 ח”כים חסרי אחריות, שכולי תקווה שעם ישראל (חי?) תחת הנטל שלהם יצביעו ברגליים ויזעקו בקול גדול – נמאסתם!!!    

לכו הביתה!

אם יש קורונה ואין ממשלה – צריך לחשוב במסגרת הסדר החדש  מהיכן באנו ואנה אנו הולכים?

מאחלת לכולנו זמן התפכחות ומעשה!

מים יגידו..

שבת שלום ומבורך!