בלבבי משכן אבנה- רעיון לפרשת ‘תרומה’

מאת: מיכל קוברסקי-לנגר

“והשבת בפרשת תרומה עוברים לבניית מבנה, המהווה מרכז רוחני לעם,

לבניית המשכן”

מפרשת משפטים, אנחנו ממשיכים לפרשת תרומה.

כמה סמלי שיום המשפחה החל בר”ח אדר, הוא בשבוע שבין פרשת משפטים לבין פרשת תרומה.

בין הפרשה שעוסקת ביחסים בין איש לרעהו, לבין פרשה שעוסקת בבניית המשכן, בניית בית לשכינה.

אולי בא הדבר ללמדנו, שכדי שתהיה משפחה כהלכתה, צריך קודם כל יחסי אנוש בריאים.

זה הבסיס לכך, שתשרה שכינה בביתנו, ונזכה בברכה עד-בלי-די. וכך גם בהתנהלותנו כאומה.

בפרשת משפטים, עצרנו מסיפורי המסע במדבר ועסקנו במצוות רבות, שבין אדם לחברו.

המהוות תשתית מוסרית לבניינה של אומה.

והשבת בפרשת תרומה עוברים לבניית מבנה, המהווה מרכז רוחני לעם, לבניית המשכן.

לאחר שבונים חברה אפשר לעבור לבניית מבנה. לשם בניית המשכן, צריך משאבים, ובכך פותחת הפרשה.

“ויקחו לי תרומה”. בנ”י מצווים על איסוף כסף וחומרים לבניית המשכן והחומרים מאד מגוונים.

עצים לקרשים של המבנה ולחלק מהכלים, בדים ליריעות, ומתכות שונות לכלים השונים,

ולמבנה עצמו.

“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” לשם כך נבנה המשכן להשראת שכינתו של ה’. בפסוק יש לכאורה בעיה לשונית. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו! כך לכאורה הוא הדיוק הלשוני. למה כתוב בתוכם?

 יש כאן בלבול לכאורה בין יחיד ורבים. המדרש אומר שכל אדם צריך לבנות קודם כל משכן בלב שלו

ואז הקב”ה ישכון בתוכם, בתוך בני ישראל. בתוך כל הלבבות שיפנו לו קצת מקום. כי הקב”ה מצוי היכן שמפנים לו מקום.

הסבר זה, יכול לענות גם על השאלה: וכי הקב”ה זקוק לבית לגור בו? הרי כל העולם שלו. אלא , אנחנו הם אלה שזקוקים לכך שהקב”ה יהיה בנו.

המשכן הפיסי שבנ”י הולכים לבנות הוא למעשה דבר שמסייע לשמר את החוויה האלוקית הגדולה

 של יציאת מצרים ומעמד הר סיני.

בנ”י זקוקים לבית הזה לשמר את החוויה. קירבה אל הקב”ה דרך עבודת המשכן, דרך שירת הלווים,

 דרך העלייה לרגל של כל עם ישראל אל מרכז אחד שמלכד את כולם, כמה משמח לדמיין – איזה עוצמה הייתה לעליה לרגל. כל העם עולה גברים נשים וטף. מדהים!

הבולטים בין החומרים מהם עשוי המשכן הם שניים: זהב ועץ. למה דווקא שניהם? אומר על כך הרב הירש כי הזהב הוא סמל של יציבות. משהו חזק ואיתן, העץ לעומת זאת מסמל את הגדילה והצמיחה המתמדת.

יש לו אפשרות של התפתחות אינסופית.. והשילוב ביניהם הוא השילוב שצריך לחיות לפיו. זה השילוב המנצח. יציבות מתוך צמיחה.

וצמיחה מתוך יציבות. ומציאת האיזון הנכון ביניהם. את האיזון המיטיב. לא להיות מקובעים, אבל גם לא גידולי פרא.

צריך לשמור על יציבות בדברים העקרוניים, ולפרוץ ולצמוח בדברים שאפשר – משימה מאתגרת.

הכלי הראשון שמתואר בפרשה הוא הארון. הארון היה מונח בתוך קודש הקודשים.

למשכן היו שני חלקים. קודש שזה היה עיקר המשכן ולשם יכלו להיכנס כל הכוהנים. וחלק קטן יותר שנקרא קודש הקודשים. ואליו היה נכנס רק הכהן הגדול והוא היה נכנס לשם רק ביום הכיפורים.

האדם הקדוש ביותר – ביום הקדוש ביותר- למקום הקדוש ביותר. (קדוש קדוש קדוש..)

ובתוך הארון היו מונחים לוחות הברית שניתנו למשה בהר סיני. הארון היה עשוי משלוש “קופסאות” שהיו אחת בתוך השנייה. החיצונית והפנימית מזהב. והאמצעית מעץ. ניתן להסביר סדר זה, לפי אותו עיקרון שראינו קודם. יש מקום לצמיחה כמו של העץ, אבל לא פראית אלא בתוך מסגרת יציבה שהזהב מסמל אותה. ובארון, תיבת העץ המייצגת את תכונת הצמיחה, שמורה בין תיבת זהב מעליה ותיבת זהב מתחתיה.

שמירה על גבולות ההתחדשות.

כלי נוסף עליו יש ציווי בפרשה זו המנורה. המנורה, אשר הייתה עשויה “מקשה אחת”  מחתיכה אחת.

מנורה ענקית בגובה של שני מטר בערך עם פיתוחים רבים.

התורה מתארת לפרטי פרטים את צורתה ואת כל הפיתוחים שהיו בה. והתורה מפרטת גם את כל תוכנית הבנייה של המשכן. מידות, כמויות, חומרים. שפשוט בא להתחיל לבנות אותו לפי כל מה שמתואר.

אך בינתיים נסתפק במשכן שבליבנו ונמתין בערגה גדולה שבקרוב ממש יבנה בית מקדשנו!

שבת שלום ומבורך, בשפע של אור בבית ובשפע של אור בלב!

של צמיחה בשמחה מתוך יציבות ושל בחירות מיטיבות ומשמחות!

הכותבת:

מיכל קוברסקי לנגר, אשת חינוך, מאמנת, מעבירה הרצאות וסדנאות בנושאי יהדות וצמיחה אישית.