רעיון לפרשת כי תשא

מאת: מיכל קוברסקי – לנגר

“כי תשא את ראש בני ישראל זה יתנו מחצית השקל בשקל הקודש. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”. הפרשה פותחת בציווי על איסוף כספים למשכן.

כולם מצווים להביא מחצית השקל.

המטרה היא לא למצוא מיליונר שירים תרומה גדולה למשכן.

המטרה היא, ליצור חוויה משותפת של כל עם ישראל. תרומה אחידה, בסכום קטן, שכולם יכולים לעמוד בו, מתוך תחושת שוויוניות, כולם מביאים אותו דבר. לכולם אותו חלק בנתינה למשכן שהוא של כולם.

התרומה היא של מחצית השקל, להעמיק את התובנה, אף אחד לא שלם ללא רעהו.

כל אחד צריך להביא את חלקו ולהתחבר לחלק זהה, על מנת לקבל את השלם, רק ע”י התלכדות, נגיע לשלם – לשלמות.

תפישת עולם מדהימה שמחנכת לצניעות ולהכרה בחשיבות של הזולת, ובצורך שלנו זה לזה.

ומהציווי על התרומה, ממשיכה הפרשה וחוזרת לכלי המשכן.

לכיור שמשמש לנטילת ידי הכוהנים, לבשמים ולקטורת ולמזבח של הקטורת.

סיום מלאכת המשכן, מלווה בהזכרת שמותיהם של השותפים למלאכה בבחינת, יבואו על הברכה, בצלאל האומן וכל השותפים שפעלו על פי ציווי ה’.

ומכאן, ממשיכה הפרשה לציווי על שבת. מה עניין השבת בתוך הפרשות העוסקות במלאכת המשכן?

ניתן לומר, כי הציווי בא להדגיש שגם אם נהיה בשיא ההתלהבות במלאכת המשכן, שזו מצווה גדולה וחשובה נזכור שביום השבת-נחים! אפילו ממלאכת המשכן החשובה כל כך.

פשוט “באה מנוחה ליגע”.  גם בשבת יש עשייה, אך ברובד אחר, עשייה שכל כולה מכוונת לנשמת האדם, עונג שבת.

במדרש יש התייחסות מעניינת לשבת “אמר לו הקב”ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לבני ישראל- לך והודיעם”.

מתנה מיוחדת לעם ישראל, איזו מתנה קסומה. מתנה, שמן הסתם השכל האנושי לא היה יוצר אותה כפי שהוכיחו זאת משטרים רבים.

וממשיכה הפרשה לאחד האירועים הלא מובנים בחיי עם ישראל במדבר, חטא העגל. אחד החטאים הקשים שחטאו בני ישראל במדבר.

רק לפני כמה שבועות עמד כל העם נרגש במעמד הר סיני, מעמד עוצמתי בו הם שמעו את ה’ מדבר אליהם. ניסים מדהימים, מלך העולם נגלה להם, אמונה גדולה של נעשה ונשמע.  התעלות רוחנית, עוצמות מיסטיות ועכשיו?

לפי חשבונם- של בני ישראל – משה שעלה אל ההר לקבל את לוחות הברית היה אמור כבר לרדת מן ההר אבל הוא עוד לא חזר, ולעם אין סבלנות הם מחליטים לעשות עגל זהב.

אהרון שנשאר אתם כשמשה עלה להר לא מסוגל לעמוד בפניהם והוא משתף אתם פעולה.

מן הסתם הוא חשב שעד שהם יביאו זהב, משה כבר יחזור ועצם ההתעסקות באיסוף הזהב תרגיע אותם. אבל בני ישראל כל כך זריזים בשיא המהירות אספו את כל הזהב שלהם.

נתבעים לעגל ונותנים נתבעים למשכן ונותנים הכול בחיפזון-לטוב ולמוטב.

וכשנעשה העגל, ה’ אומר למשה שירד מההר “כי שיחת עמך סרו מן הדרך..”

משה יורד אל העם שהוא כה אוהב, וכה כואב את המצב שהעם הגיע אליו והלוחות בידיו.

ומה רואות עיניו? “ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות” וכתגובה הוא שובר את הלוחות והדבר תמוה.

הרי גם על ההר משה ידע שנעשה העגל, מדוע לא השאיר את הלוחות על ההר אם זו התגובה שלו עם ירידתו. מה התחדש לו על מה שנאמר לו על ההר, שהוא מחליט לא לתת לעם את הלוחות אלא לשבור אותם?

נתחדש לו דבר אחד משמעותי.

על ההר משה ידע שהם עשו עגל,  עם זה הוא חשב שיצליח להתמודד. מה שהתחדש לו כשירד, זה המחולות. המחולות מעידים על הזדהות מלאה של הנפש עם המעשה.

יש במחולות, המון התחברות רגשית ובמצב כזה, העם לא ראוי לקבל את הלוחות.

עם, שכל כך מזדהה עם העגל שבנה עד כדי כך שהוא רוקד לכבודו, זה כבר מביא לתגובה אחרת של משה.  במצב כזה משה מרגיש שהדבר הנכון הוא לנפץ את הלוחות.

תגובה דרמטית ומטלטלת ביותר. כי ההזדהות עם העגל, הפסל, אף היא בעוצמה רגשית גבוהה. 

משה שובר את הלוחות, ולא מתוך ייאוש.

זו אינה דרכו של משה לאורך כל המסע הקשה עם בני ישראל במדבר.

משה שובר אותם מתוך רצון לבנות משהו חדש, נכון יותר.

משה חושש, שהעם שהופך את העגל שבנה לאלוהים, יכול גם להפוך את הלוחות שיינתנו לו, לאלוהות.

ולכן, הוא שובר אותם שלא ייכשלו בהאלהת עצמים.

הוא בא ללמד אותם בצעד הקיצוני הזה שאין קדושה עצמית לשום סמל.

זה רק בא להיות אמצעי למטרה של עבודת ה’. הרבה מועקה נותרת בעקבות חטא העגל. 

כמה נסים, כמה טוב עשה הקב”ה לבני ישראל. כמה הכרת הטוב הייתה צריכה להיות להם כלפי הקב”ה. אך לא כך הרגישו בנ”י הנודדים במדבר.

שיבוש בתכנון שלהם, בציפייה שלהם לשובו של משה פוגם מידית באמונה הגדולה בה’ וכל מה שהיה נשכח בשבריר של טעות.

כמה טעויות אנחנו עושים בחיינו, בשבריר של שניה. כמה קשה לבנות מחדש דברים שנהרסו. 

אחרי חטא העגל-משה מבקש מה’ שימחל לעם ישראל על אשר פגמו בקשר עם רבש”ע. שיסלח לעם ישראל שחטא. והקב”ה אומר למשה את דרכי הנהגתו את העולם.

הנהגה המושתתת על מידות  החסד והרחמים.

גם לאחר שבנ”י חטאו ועבדו את עגל הזהב, את הדבר הנוצץ הנעדר עומק, שאין בכוחו להיטיב עמהם, הקב”ה מתנהל עם העם במידות של חסד ורחמים.

כמה חומר למחשבה מהפרשה.

על היותנו חצי – חלק משלם,

על דרכי אמונתנו,

על הדברים המסיטים אותנו מהדרך הנכונה.

ועל מידות הרחמים של הקב”ה והלוואי ונזכה להידבק בהן!

 שבת מבורכת. שבת שופעת אורה ושמחה אהבה ואחווה בריאות ושלווה.

הכותבת:

מיכל קוברסקי לנגר, אשת חינוך, מאמנת, מעבירה הרצאות וסדנאות בנושאי יהדות וצמיחה אישית.