ערכה וליקטה אתי בן עמי-סויסה
בחודש האחרון נושא האפליה על רקע עדתי עלה לסדר היום הציבורי בווליום גבוה עם הקרנת הסרט ‘סאלח פה זה ארץ ישראל’ של היוצר והבימאי דוד דרעי. לתדהמת רבים וטובים נתגלתה מציאות קשה וכואבת על הסללה מכוונת וידועה מראש של ראשי והנהגת המדינה בשנותיה הראשונות בדרך להקמת המדינה. שאלות רבות ופתוחות נשארו בחלל, השאלה המתבקשת האם לאור עובדות אלו האחריות היא אישית ו/או היא קולקטיבית ואינה תלויה בנו גם בתחילת שנת 2018?
4 נשים נתבקשו להתייחס לשאלה:
האם בשנת 2018 מתקיימת אפליה על רקע עדתי?
ד”ר אושרה אלפסי
תושבת, מחנכת ומנהלת ביה”ס ‘בן שמן’, יו”ר ועדת ארז ביטון
בעיני אחד הדברים הכי מסוכנים בחברה דמוקרטית זה להתכחש לאפליות המתקיימות בתוכה. חברה הוגנת צריכה לבדוק עצמה שוב ושוב ובכל יום מחדש.
אני לא נכנסת לעניין האפליה המתקנת אבל התירוץ הנפוץ והמקומם ביותר כאשר שואלים ארגון כזה או אחר מדוע אין בו נשים או מדוע אין בו מזרחיים הוא: “אצלנו בוחרים לפי כישורים ולא לפי מגדר/מוצא”.
זו התשובה שתקבל מהמל”ג למשל, כאילו אין מספיק נשים מזרחיות טובות באלף מונים מהחברים בה. רק לדוגמא, פרופ’ חביבה פדיה.
אנשים טועים לחשוב שקיומה של אפליה היא בכוונת זדון ובהיעדר כוונה כזו הרי שלא מתקיימת אפליה. לדעתי בימינו אנו קיום אפליה חברתית מתרחש במרבית המקרים על רקע של בורות. תיאוריית ההון האנושי מבהירה זאת היטב. למרות שלעניות דעתי מתחילת דרכה של מדינתנו הייתה כוונת מכוון, בכל זאת אדגים דרך תחילת דרכנו אני בטוחה שנוכל להשליך לתחומים אחרים: נניח שהקמתי מדינה ואני רוצה להקים אוניברסיטה, אני רוצה כמובן לערוך מבחנים למועמדים. אכתוב בחינה על סמך הידוע לי ועל סמך המקורות שיש לי, לצורך העניין שאלון העברית יעסוק בביטויים במרוקאית, שאלון הספרות ישאל על רבי בוזגלו ופיוטיו של שיבזי, איזה אשכנזי שזה עתה עלה מפולין יתקבל לאוניברסיטה שלי?! ההשכלה היא הסוד למוביליות חברתית ולהתפתחות. תחשבו מכמה אנשים סופר אינטליגנטים נמנעה ההשכלה על לא עוול בכפם?
ועכשיו תחשבו על מנהל בנק שמחפש לקדם מישהו, האם ימשך לעובד שמזכיר לו את אמו או דודתו או לעובד שהדיבור שלו גם אם צח ורהוט נשמע לו מוזר? כך האליטה משמרת את עצמה.
גם היום אנשים בוחנים דרך מה שהם מכירים ונוטים לפסול את מה ששונה להם ומהם. ולכן, סטריאוטיפים כמו פריחה וארס מזוהים עם מזרחיים, וכל אחד מאתנו נופל בזה כי המוח שלנו בנוי על קטלוג אחרת לא היינו שורדים.
לצערי, בחברה הישראלית של 2018 אנחנו לא זוכים לעדנה וחסד. נדמה לא פעם כאישה וכמזרחית שהיריות הפעם הן בתוך הנגמ”ש. אני מוצאת את עצמי שואלת האם אנחנו אשמנו ובגדנו. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה אבל נהיה קטע כזה שכל מי שמגיע לעמדת מפתח כלומר כזו שהתקשורת מסקרת, בוחר לעשות מהבורות שלו דגל. וזה קשה לי מאד. אין לי עניין ב”מזרחי העולם התאחדו” אבל כאישה וכמזרחית קשה לי לראות שאת הכותרות תופסות דמויות שבין אם תרצנה או לא הן מייצגות אותי והן מביכות אותי מאד. ואז אני אומרת לעצמי, העיתונות בחרה לעשות מזה כותרת ולא ממשהו אחר. זה משרת משהו, זה משרת מישהו אחרת לא היית קוראת על זה וזה לא היה מקבל כזו חשיפה.
אני מאמינה שעם הזמן דברים ישתנו, אני אופטימית כי אנחנו כל כך צעירים, אנחנו בני 70 ארה”ב בת יותר מ- 200, אני לא חושבת שהמצב שם טוב יותר, הם יכולים להתגאות בנשיא שחור אנחנו בראש ממשלה. ועדיין ביומיום אם אתה מטייל בשכונה יוקרתית בערב אל תהיה שחור גם אם אתה מתגורר בה.., ככל שנחשף יותר נדע יותר נהיה יותר דמוקרטיים ופחות מפלים.
כל מי שאומר שכל ה..הם.. לוקה בבורות שלא לומר טיפשות (היי זה בדיוק מה שעשיתי..)”
מירי שלם
תושבת בית שמש, פעילה חברתית, פובליציסטית ‘במקור ראשון’, ומנכ”לית המכון לאסטרטגיה ציונית
בשנת 2018, אנחנו הרבה יותר מודעים לאפליה עדתית. ההורים שלנו היגרו והיו עסוקים בפרנסה ובהתאקלמות. אנחנו גדלנו לתוך מציאות מסוימת ולא ממש ערערנו עליה.
הדור השלישי למהגרים כבר התעורר ולא מתבייש להגיד בקול “המלך הוא עירום”, כלומר: יש אפליה עדתית ואנחנו לא מוכנים לקבל את זה.
תראו מה קרה בשנה האחרונה, ועדת ביטון הוקמה כדי לתקן את האפליה העדתית בשל היעדר נוכחות מזרחיים בתכנית הלימודים ובחינוך.
מירי רגב זועקת מעל כל במה את הקיפוח העדתי במוסדות התרבות ובהקצאת המשאבים המפלה ויוצרת סטנדרטים חדשים.
תנועות הפועלות לתיקון כמו: ‘תנועת הפריפריות’ ותנועת תור הזהב עובדות בשטח וצוברות פעילים ומעריצים.
תאי סטודנטים מזרחיים קמים באוניברסיטאות , פעילים ובועטים ומקיימים כנסים בנושאים שאף פעם לא דנו בהם בעבר.
‘עמותת עמרם’ מתחילה בהליך של גביית עדויות וחיפוש DNA תואמים של ילדי תימן החטופים ויתכן שעוד נחזה ברעידת אדמה טוטאלית שהיא תחולל.
בכנסים שמתקיימים, זה כבר לא פוליטיקלי קורקט לקיים כנס בלי שיהיה שם ייצוג מזרחי.
הגל הענק של מודעות לאפליה ויצירת תיקון גורם לי לחשוב שמבין הזהויות המרכיבות את כל אחד מאתנו, זהות מגדרית, דתית, משפחתית, תעסוקתית, עדתית ועוד, הזהות החזקה ביותר שתופסת אותנו כיום, הזהות הראשונה שלנו היום היא – הזהות העדתית.
כתבתי בזמנו טור ב’מקור ראשון’ על ביקור של מספר אנשים מתנועת ‘תור הזהב’ אצל אמו של החייל אלאור עזריה, שהיה ביקור הזדהות עם המשפחה וכאבה. הביקור נולד דווקא מתוך ההזדהות העדתית עם משפחת אזריה, מבלי להיכנס לממד שיפוטי של האם אלאור זכאי או לא?
ברשת החברתית פייסבוק, חבר שלי בחור שמאלני בשם תום מהגר, הוא ואני רחוקים שנות אור מבחינה פוליטית. למרבה הפליאה, אני קוראת הרבה טקסטים שלו הנוגעים בעניין העדתי ומסכימה אתו. מאחד הטורים שלו לקחתי ציטוטים. אתר “העוקץ” גם עסק בפרשת אלאור אזריה, הטור נקרא: ‘הרג המחבל בחברון: תסמונת הש”ג המזרחי’. הטור עסק באזריה ועד כמה המוצא המזרחי שלו והעיר שבה גדל משפיעים על היחס שספג. ושוב, לכאורה לי ולתום אין בכלל על מה להסכים, אבל מכיוון שהזהות העדתית שלנו תופסת את המקום הראשון, אנחנו מוצאים נקודות השקה.
ומי לא משתתף בחגיגת השינוי התודעתי ועצירת האפליה? האוכלוסייה החרדית-ספרדית. אוכלוסייה זו שחיה כל כך הרבה שנים במקום של דיכוי, במקום של להיות סוג ב’, להתדפק על שערי מוסדות חינוך, להתחנן להיכנס, להיות פסולי חיתון על רקע עדתי, להיות פסולי מגורים על רקע עדתי. אוכלוסייה זו עוד לא אמרה את שלה. משהו יתחיל להשתנות שם כשהם יפסיקו להתחנן להיכנס למוסדות לימוד או כשהם יבינו עד כמה השייכות לחברה החרדית דפקה אותם מבחינה עדתית.
הסרט והסדרה ‘סלאח פה זה ארץ ישראל’ מייצרים רעידת אדמה. הצגת הפרוטוקולים בהם מבינים ששליחת העולים מצפון אפריקה לעיירות הפיתוח הייתה תכנית סדורה ומתוכננת היטב. שהעולים מצפון אפריקה בעצם היו בובות על חוט של האבות המייסדים של המדינה. והתקיימה תכנית שנקראה – התכנית לפיזור האוכלוסייה. שבתוך כל התכניות נמהלה גזענות רבה והתנשאות עצומה.
עם כל הביקורת על האפליה בחברה הישראלית. יש הרבה מודעות, הרבה נכונות לתיקון, הרבה מקום לגיוון הדעות. הרבה יותר מאשר בחברה החרדית.
אז לא הכל מושלם, ויש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני גאה באנשים ובדרך וביכולת לשנות.
רחל בן זאב
פנסיונרית, תושבת בית שמש לשעבר, כיום מתגוררת ברעננה
לאן שלא נביט ניתקל באפליה, היא גדולה ומאיימת. ישראל רק בת 70 אם נסקור תחום אחר תחום נפגוש בה .
אפליה בתחום החינוך, בעיקר במגזר החרדי כנגד ילדים מעדות המזרח, אך לא רק.
חוק שוויון הזדמנויות נחקק בשנת 1988 אז נחקק!! אפליה בתחום העבודה קיימת. העדפת אשכנזים על פני יוצאי עדות המזרח.
אפליה נגד נשים בעולם העבודה הן בשכר והן במשרות.
אפליה נגד יוצאי אתיופיה.
אפליה נגד ערבים.
אפליה נגד השונה בחברה אי קבלת האחר.
והיריעה קצרה מלפרט.
כילידת הארץ לעיתים אני תוהה אנה אנו באים?
באופן אישי לא חוויתי אפליה מכל סוג שהוא לאורך תחנות בחיי, אולם, עיניים בראשי ואני ערה לנעשה סביבי.
אם נביט לאחור ונסקור את כל הישגיה של מדינתנו אנו יכולים להיות גאים.
בתחום אחד כשלנו והוא תחום האפליה על רקע עדתי.
אני יודעת ששינויים גדולים נעשים בצעדים קטנים. מייחלת ליום שכולנו נשנס מותניים ונמגר את התופעה המכוערת הזו שמכרסמת בנו.
אם כל אחד מאתנו יעשה ולו מעשה אחד קטן למיגור התופעה בסביבתו הקרובה נוכל לומר דיינו.
והחשוב מכל, שכל אחד מאתנו יפסיק לנהוג מנהג בת יענה. אין צורך, לטמון את הראש בחול הבעיה לא תיעלם מעצמה מחד, ומאידך לא צריך להיכנס לנישת המסכנות והאומללות כמה אני מופלה לרעה. זה תהליך שימשך הרבה זמן והשינוי בוא יבוא.
אסנת גיל
תושבת מושב צלפון, מורה ומחנכת
בבואי לבחון שאלה זו התעוררה אצלי דילמה, אפליה היא הרי לא ביטוי שעומד בפני עצמו!!
האפליה היא תוצאת התנהגות של בני האדם, אנשים בשר ודם בדיוק כמונו, עם חשיבה ואמונות משלהם שהן תוצאה של חינוך וערכים, והם תוצאה (לרוב) של השתייכות חברתית או הזדהות עם קבוצת השווים.
כל אפליה היא דפוס התנהגות סובייקטיבי של אנשים, אנשים שבהדרכה או חינוך אחר היו בוחרים להתנהל אחרת כלפי הזולת.
היום שיפוטיות לא מקובלת, והתנהגות מפלה לדעתי היא נגזרת של שיפוטיות ונתפסת כהתנהגות מתנשאת ולעיתים גובלת בבורות ובפחד מהאחר מערעור המעמד של האדם המפלה.
אני ילידת הארץ, אבי יוצא צפון אפריקה ואמי ילידת הארץ ובת ליוצאי אירופה, כפועל יוצא נשאתי כל בחרותי שם צפון אפריקאי מובהק, גדלתי בעיירת פיתוח בדרום ובהמשך עשיתי את המסלול שכל נער/ה בישראל עושים, צבא, לימודים והכשרה מקצועית.
מעולם ועד היום לא נתקלתי באפליה מסוג כלשהו. להיפך, לאורך כל השנים זכורים לי מספר פרויקטים שתכליתם הייתה “אפליה מתקנת”, (לדעתי השם שנבחר לא עשה חסד עם הכוונה) בו נתנו הזדמנות דווקא לילדים מן הפריפריה ומי שניצל פרויקטים אלו התקדם והצליח בדיוק כמו בני הוותיקים “האשכנזים”. אגב, באותן שנות עליה הייתה גם עליה גדולה מרומניה ופולין ומעולם לא נשמעו טענות לקיפוח מצידם.
יכול להיות שלאורך השנים היו גילויים כאלו ואחרים של דחיה כלפי אנשים מסוימים על בסיס השתייכות עדתית, אבל יש לבחון מה הייתה תרומתם של אלו שטענו לדחייה להיווצרות מצב זה ?!
ברבות השנים מאז ימי העליות הגדולות מתקיימים נישואי תערובת בין עדתיים (אני ועוד 4 אחי תוצאה של אחד) כך שלדעתי כבר קשה לייחד עדה מסוימת ולטעון לקיפוח. מעבר לכך, היכן זה מעמיד את הזוג המעורב וילדיהם?
לדעתי, העולים הוותיקים היו צריכים לעשות יותר לשיפור מצבם אם הם הרגישו שהם בתחתית הסולם החברתי.
כמה זמן לקח לעליה הרוסית הגדולה של שנות ה-90 להיטמע בחברה ו’להסתדר בה? אקדמאים, מוסיקאים רופאים וחוקרים עשו כל עבודה נדרשת עד שלמדו את השפה ומצאו מקומות עבודה בתחומם, הם אף פעם לא טענו לקיפוח, הם לקחו אחריות על מצבם והתעקשו לשפר אותו.
יש דמויות רבות ממוצא ‘מזרחי’ שנוכחות בחיינו אם זה במוסדות המדינה, במוסדות להשכלה גבוהה, בצבא, בעולם המחקר והרפואה שמוצאם מזרחי וכעובדה הם הצליחו. לדעתי, אם נשאל אותם הם יעידו שמעולם לא הרגישו ש’דופקים’ אותם מפני שאם הם היו מרגישים כך זה היה מחליש אותם ואת המוטיבציה שלהם להצליח.
אני מאמינה שמי שרוצה – מצליח.
לטעון שלפני 4 דורות עשו עוול לסבים ולסבתות זה ניסיון לתרץ את חוסר הרצון להתאמץ.
אני חושבת שהתקדמות והתפתחות של אדם תלויה לפני הכל במחויבות שלו לכך. היום ישנם גופים ומפעלים רבים לעזור לאותם אלו שמתקשים.
ואסיים בקטע משיר שכתב ישראל דושמן שמייצג נאמנה את דעתי:
“פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצור,
חיי זוהר חיי דרור.”
- 21שיתופים
- שתפו בפייסבוק
- צייצו בטוויטר
כתבה חשובה ומרתקת רק שאלה איזה ראש ממשלה מזרחי היה לנו ??הייתה ראשך ממשלה אשה אבל לא מזרחי …