מפת חיי בימי קורונה

מאת: רקפת חולדאי

“יש ימים שהכל זורם. מדי פעם מישהו ‘מאבד את זה ‘ בתורנות. ואנחנו עומדים קרוב ומחזיקים אחת לשני את הקושי. כן, כבר אמרו לפני. יש כאן איזשהו מבחן. איזשהו נסיון של היקום. ואני יודעת שכל מה שצריך עכשיו זה לנשום עמוק”

~~~

“אני יוצאת לחצר עם הקפה ורואה פתאום חוגלות מטיילות על הכביש. שנים שלא ראיתי חוגלות. זה משמח אותי”

~~~

בן הזוג שלי מקיץ כל בוקר מוקדם, מסדר את הבלאגן שהשארנו במטבח, מבשל, מנהל את העבודה בזום מהמרפסת. מזג האוויר מתחשב. החלון פתוח וריחות של אביב ופריחות מתגנבים לחדר. אני מתהפכת במיטה. שנים שלא קמתי כל כך מאוחר. להיות אמא מבחינתי זה לעמוד על הרגליים ב 6:30 ולהתחיל לארגן את המשפחה. לקפוץ להביא לחמניות. להכין סנדוויצ’ים ולקטר. והנה השעה כבר 8:30, ואני במיטה מתכרבלת ומתהפכת. המתבגרת שחיה פה כנראה בכלל הלכה לישון לפני כמה שעות. היא תקום בצהריים והיא לא צריכה סנדוויץ’. ואני מתפנקת לי עוד קצת. יקיצה טבעית. כמה נדיר. מהמיטה למקלחת חמה, וקפה של בוקר. האביב מפציע בחוץ והטבע מתעורר. נדמה ששירת הציפורים מתחזקת. הטבע מתעלם מהמשבר. מספר לנו סיפור משלו איך טבע צריך להיות. מנצל את הרגעים הנדירים שרגל אדם דורסנית רחוקה ממנו.

 אני יוצאת לחצר עם הקפה ורואה פתאום חוגלות מטיילות על הכביש. שנים שלא ראיתי חוגלות. זה משמח אותי. עוד יום מתחיל, ואני תוהה מה אעשה היום. כולנו כבר הכנו רשימות אינסופיות של מה שרצינו לעשות מזמן ולא יצא. מירוץ החיים. ועכשיו יש לי ברשימה ציור, וקריאה, ונגינה בפסנתר. לתפור שימלה – רשמתי לעצמי. אני מקפידה לדבר בטלפון עם חברות. פתאום הבנתי שהפסקתי לדבר בטלפון. כל היום מתכתבים, שולחים הודעות והודעות והודעות. פתאום בשמש עם כוס קפה, אפשר לדבר בנחת. שיחה מפה לאוזן. כמו פעם.

השנה שנת אלפיים ועשרים. ילדה אחת גרה בדירה ביפו. בהסגר. הן סגורות ביחד ארבע שותפות ושני בני זוג. אני מביטה בהן מרחוק. מתגעגעת אל האחת שלי. אבל רואה חבר’ה צעירים מציירים, מנגנים, רוקדים, שיעורי יוגה, סרטים, פופקורן, וסטלבט. קומונה קטנה שמצמיחה מן בונדינג נדיר וקסום של נעורים. גם הם אומרים לנו שבלי דריסת הרגל של המירוץ אפשר לחיות אהבה ויצירה ללא לאות. המצוקה הכלכלית מתגנבת לאט מאחור, הן צובעות את השיער אחת לשניה, בסגול, כחול, ירוק. המשפט ‘כאילו אין מחר’ מעולם לא היה טעון כל כך. אני גאה בהן מאד על המסע שלהן. מתפעלת מהשיעור שהן עוברות יחד.

בצד השני של הארץ, ילד אחד חייל. הצבא ממשיך בשיגרת יומו. לחדר האוכל נכנסים רק עשרה חיילים בו זמנית. כל חייל על שולחן, בחוץ יש תור. עד עשרה אנשים בתור. מרחק 2 מטר זה מזה. לתור יש גם תור. ולתור של התור יש עוד תור. הוא לוקח חמגשית והולך לאכול בחדר. הפז”מ דופק. נשארו שנתיים לשחרור. כל יחידה בבסיס יש לה את השבילים שלה. שלא יתערבבו. מחר הוא מגיע לחג. איך נטהר את הילד מהאפשרות שהוא מביא איתו משהו מהעולם החיצון? והלב גובר על ההגיון. וחשש מלווה בשמחה עצורה. והפחד מכניסתו של החייל הביתה – לכשלעצמו בלתי נתפס.

בקיבוץ השכן 5 דקות מכאן, זוג מבוגרים, חמי וחמותי היקירים נמצאים בתוך ביתם. סבתא עושה קרמיקה במרפסת. סבא מתרגם ספרים מיוונית. נערים חרוצים מביאים לפתחם אוכל מדי יומיים. נכדים מנופפים מהרחוב. מרחוק. למלא את הלב בקצת חמימות. הם מתנהגים למופת ואני מתגעגעת.

במרחק עוד 15 דקות נסיעה נמצאים עוד זוג מבוגרים. בני 80 ההורים שלי. אני נוסעת לבקר. עומדת במרחק 10 מטרים מהדלת. הם יוצאים לפתח הבית ואנחנו מדברים ממרחק. הם חמודים הזקיינעלאך שלי. סגורים בבית ומעסיקים את עצמם. את הזום הם לא הצליחו לפענח. הטכנולוגיה מאתגרת אותם. אני כל כך רגילה להכנס ולסדר להם את המחשב, את הטלוויזיה. התכניות של המדיח. פתאום אסור להכנס, ואני צריכה כל כך להתאפק. ואני מתגעגעת לכולם.

האחים שלי ואחותי והגיסים והגיסות. כולם מפוזרים. על טפיהם. ממציאים כל יום את עצמם מחדש.

יש ימים שהכל זורם. מדי פעם מישהו ‘מאבד את זה ‘ בתורנות. ואנחנו עומדים קרוב ומחזיקים אחת לשני את הקושי. כן, כבר אמרו לפני. יש כאן איזשהו מבחן. איזשהו נסיון של היקום. ואני יודעת שכל מה שצריך עכשיו זה לנשום עמוק. לגייס את כל הסבלנות שאפשר. מחר נקום לעוד יום ומחרתיים חג הפסח. מה צופן לו העתיד? שאלה גדולה. ועכשיו מה שנותר זה לחיות. צעד צעד, לפצח עוד יום ועוד יום. להישמר. ולשמור אחד על השניה.

אני רוצה לכתוב חג שמח, ופתאום זה לא נשמע מתאים. אז אולי חג מעניין? חג בריא ונעים. חג טעים? אולי בכלל לא חג וזהו. ערב שקט ורגוע ביחד. סידרה טובה. סוודר קל באויר הפתוח של פאתי אביב. להקשיב לשקט ולחבק מישהו קרוב.

הכותבת: רקפת חולדאי, תושבת צלפון. סטודנטית למחקר סוציולוגי באוניברסיטת בן גוריון, מתרגלת במרכז אקדמי פרס בתואר ראשון מדעי ההתנהגות, רכזת קשרי קהילה בעמותת תאיר לנפגעות/י תקיפה מינית אזור השפלה, אמא לשלושה פלאי תבל, בת זוג לעמרי.  פסח 2020