מחאת אוקטובר 2020 – מי יעצור את השנאה והשיסוע?

מאת: יאיר אלברטון

בשנתיים אחרונות כל אדם החי במדינת ישראל חש שהמחלוקת הפוליטית והשסעים בין קבוצות בחברה מגיעים לשיאים שלא הכרנו.

כאיש שמאל והיסטוריון חובב, חושב שתמיד היו כאן מחלוקות, וטוב שכך. אבל גם אם גבולות המחלוקת היו ועודם נושא לוויכוח, מרכיב אחד איננו עומד לדיון: הפעלת אלימות פיזית היא קו אדום ומסוכן לחברה.

משבר הקורונה פגע בחברה הישראלית וחידד את  המחלוקת הפוליטית אף שיכול היה באותה הקלות ליצור דינמיקה של אחדות ועבודה משותפת לטובת מיגור הנגיף.

אם נתעלם רגע מהנושאים הפרסונליים, על הכף עומדת השאלה: איך יוצרים בתוך האתגר הכלכלי שכפתה עלינו הקורונה – רווחה, פרנסה ובריאות לכלל אזרחי ישראל בדגש על המעמדות הנמוכים?

התפיסה הסוציאל דמוקרטית, שאני דוגל בה, טוענת במשבר ובשגרה, שתפקידה של המדינה הוא לבנות בתוך השוק החופשי מנגנונים שייצרו רווחה ושגשוג לכל השותפים בחברה, תוך שאיפה לגידול בשוויון.

החודשים האחרונים בארץ ובעולם היו הדגמה חיה שאי אפשר להתעלם ממנה שהמדינה היא היחידה היכולה להתמודד עם משבר מהסוג שאנחנו נמצאים בו ולא השוק הפרטי. אבל לדאבון ליבנו – דווקא בתקופה שרק למדינה יש כלים להתמודד עם המצב, הממשלה, שהיא הזרוע המבצעת שלה – לא מתפקדת!!! חברי הממשלה הרבים עסוקים בשקרים, בשיסוע, במשחקי ילדים, בשנאות, ולא מסוגלים להתעלות מעליהם ולהוביל ביחד את החברה שלנו לחוף מבטחים.

כאזרח השואף לשותפות של כל הקבוצות בבניית החברה, כאזרח המבין שמזלו שפר עליו, אני קורא לממשלה, למשרדי הממשלה – תפעלו יחד לחלוקה צודקת של המשאבים הקיימים, לא רק השנה אלא גם בעתיד. המשבר החברתי – כלכלי לא הולך לשום מקום, להפך – הוא מגדיל פערים ומי שעשיר יגדיל את הונו, ומי שעני ימשיך ויתדרדר.

 אני רוצה להביע את מחאתי בצורה מכובדת, לעמוד עם שלטים בעיר בית שמש שאני גר בה שלושים שנה, לזעוק “רווחה, פרנסה, בריאות” לכולם, בואו נדאג למי שאין לו כדי שירגיש ברוח דברי הרמב”ם – “מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה…” ואוסיף על כך – לכל אזרחי המדינה כולל 1.5 מיליון ערבים.

אבל, לחלק מפעילי תנועת ‘הליכוד’ בעיר בית שמש זה לא נראה. הם באים בכל פעם כדי להפריע, לעמוד לפנינו, להסתיר את השלטים, לזעוק – “לכו מכאן, קיבוצניקים, שגנבו את המדינה”. או “כאן זה לא תל אביב, כאן כולם ביבי” או “תתבייש לך שאתה מניף את דגל ישראל” ואף קללות חמורות מאלה שעדיף לא להעלות על הכתב.

לא להביע תמיכה או זעקה משלהם הם באים, אלא להשתיק את הזעקה שלי ושל חבריי. וכל זה בעיר שבה אנחנו חיים ביחד ושותפים בתקווה לבנייתה ושגשוגה.

לי זה מזכיר אירועים מהעבר: בשנת 1952 עלו אלפי מפגינים מתנועת ‘חרות’ על כנסת ישראל בעת הדיון על הסכם השילומים, זרקו אבנים לתוך הכנסת, וכ-200 מפגינים שוטרים וחברי כנסת  נפצעו. בשנת 1983 בעת הפגנה של תנועת ‘שלום עכשיו’ שתבעה את אימוץ מסקנות ועדת כהאן, היו מי שקיללו, ירקו ופגעו פיזית בתהלוכת המפגינים. אחד הפוגעים, יונה אברושמי שמו, הלך הביתה הביא רימון יד, זרק על המפגינים ורצח את אמיל גרינצוויג. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח בישראל ראש ממשלה לאחר מסע שיסוע, אלימות, קללות והסתה.

בואו נעצור את האלימות המילולית והפיזית כאן ונאמר בריש גלי – לכל תושב בבית שמש יש את הזכות להביע את דעתו באופן גלוי, פומבי וללא פחד.

בואו ננצל את המשבר לצמיחה ונקים את “פורום בית שמש לחשיבה חברתית כלכלית”, ובו נדון איך ממשים את חזונו של זאב ז’בוטינסקי – אחריות ממלכתית על חמשת הממים לכל אזרח – מעון, מרפא, מלבוש, מזון ומורה. ואני הקטן מוסיף גם משלוח יד – תעסוקה, עבודה הנותנת ערך עצמי, מפגש אנושי וסיכוי למימוש.

הכותב: יאיר אלברטון, תושב העיר מקיבוץ תמוז, איש חינוך ופעיל חברתי