בלי פילטרים

מאת: איזבל (מוכתר) שרון

בימים אלו בהם אנו מחויבים להתכנס פנימה ולהימנע מהתקהלויות, בוטלה האזכרה במלאת שלוש שנים לפטירתו של שי טל. איזבל שרון (מוכתר) כתבה הגיגים על הימים בהם התכנסו בני מחזור ’85 משייבר, בביתו של שי.

“ביום רביעי האחרון, צוין בבית משפחת טל ובכל המעגלים העוטפים אותו, השבר הגדול, פטירתו ללא עת של שי אהובנו. רחלי התכוננה לאזכרה אחרת, כזו ששי בטוח היה מבקש, לו יכול היה… כינוס של כל האנשים שאהבו את שי וששי אהב אותם.

התכוונו לעלות לרגל אל ביתו, כמו שנהגנו לעשות בלי סוף בשנותיו האחרונות, לדבר, לצחוק, להיות ביחד, סתם כי היחד הוא הדבר הנכון לעשות, גם מבלי תרוץ של אירוע כזה או אחר. המפגשים עם שי ואצל שי, שאין להם אח ורע, היו כמו זריקת אדרנלין לכולנו, תחליף לטיפול פסיכולוגי יגידו אחרים.

מגיעים בזה אחר זה בטפטופים לביתו בכפר אוריה. הנוף בדרך אל הכפר, כמו אקספוזיציה בסיפור, מכין אותנו לקראת המפגש. משהו מהנינוחות של העצים בואכה לכפר, המונחים בפרספקטיבה היוצרת עומק ובשכבות צבע בגווני ירוק, כמו בתוך ציור פסטוראלי, מאפשרים לך להתנתק מהיומיום, מהתפקידים שיש לך בחיים ובהם את מחויבת להיות מוקפדת ואסופה.

האוויר הטרי הנאסף פנימה דרך החלון הפתוח אל המכונית העולה מעלה אל הגבעה, מסיר מהשכמות את כל תלאות השבוע, ובלי משים, את משילה מאחור הכול ומשהו פנימי בך מזדקף ומתחזק וכשאת יוצאת מהמכונית, את כבר ילדה בתיכון, שחזרה אחורה בזמן, נקייה ממניירות, מגינוני נימוסין (יש הגורסים עדות לריחוק) ואת, מי שאת, כמו שאת, כמו שהחברים שאיתם גדלת, מכירים ואוהבים אותך, ככה בדיוק.

משה וירון כבר שם במרפסת הדק הגדולה, עומדים על קורות העץ שספגו בהכנעה אלפי שעות שמש, סיגריה בידם, מביטים בשמיים הדוהים אט אט ומתפעלים בכל פעם מחדש בכדור האש הצולל מערבה ומשאיר מאחוריו שמיים מרוחים בסגול אדום וכתום עז, כמו סיכום יום שנכתב ברישול חינני, עדות להיותו.

לאט לאט נתפסים מקומות הישיבה על ספת העור במרפסת, וכשאוסנת היפה מגיעה עם אלי (היא לא נוהגת בלילה ) מתווספים עוד כסאות והמעגל מתרחב.

מעגל, זוכרים? תמיד ישבנו במעגל אחד, אף פעם לא התפצלנו לתת קבוצות, לא התנתקנו זה מזה לשיחות אישיות. מותר אצל שי לדבר על הכול, עם כולם ובלי פילטרים, ותמיד היה בנמצא מי שיחבק את הכאב, ינקה לאחר את המצפון בנדיבות והבנה, שייתן לגיטימציה לטעויות שלנו בחיים, לניסיונות שלא צלחו, לטבע האדם, כי זו הייתה משנת חייו של שי, ובחלקת האלוהים הפרטית שלו, יכולנו להיות מי שאנחנו בידיעה שמותר לנו להיות אנחנו. אנושיים, יגיד מאן דהו.

אז הנה, השבוע רצינו לציין את לכתך מאתנו, לשתף אותך עד כמה החלל שהותרת לא מצליח להתמלא מעצמו. עם כל האהבה שלנו זה לזה בקבוצה אנחנו לא מצליחים לשמור על שגרת המפגשים שזכינו בה אצלך. (מבין שרק אתה הצלחת להוציא את איריס מירושלים?) חשבנו ששוב בזכותך נפגש השבוע.

אבל לחיים יש את הדינמיקה שלהם, ו”סוף העולם”, הופך להיות סוג של הגדרת מציאות ולא פרזה. לו היית בחיים היית אומר “מת העולם!”