העלייה לישראל

מאת: דינה צמח

“כילדה אני זוכרת שבבית הוריי דיברו בערגה על העלייה לארץ ישראל. זה היה חלומם וחלום יהודי מרוקו.
והנה, כאשר החלו להגיע אנשי הסוכנות לעשות נפשות לעלייה לא נתקלו בקשיים רבים כי כולם שאפו להגשים את חלומם.

האנשים החלו להתארגן ולהתכונן.

בשנת 1955 בהיותי בת 9 הצטרפה משפחתי לעולים לארץ, בבוא היום הפלגנו באונייה ממרוקו לצרפת, בצרפת שהינו מספר שבועות שם חיכינו לאונייה בשם ‘ירושלים’ שתגיע לנמל צרפת בה היינו אמורים להפליג לישראל.

כאשר הגיע היום המיוחל, עלינו לאוניה שמלחיה היו ישראלים, הם קיבלו את פנינו בברכת שלום עליכם וברוכים הבאים וחילקו לכול אחד מהעולים תפוזים מישראל.
העולים התרגשו לקבל מידיהם פרי הדר מישראל, הם ברכו ואכלו.

כאשר התמקמנו בתאינו והאוניה הרימה עוגן והחלה בהפלגה, אנו הילדים וחלק מהמבוגרים חלינו במחלת ים, במשך ההפלגה סבלנו מבחילות והקאות ולא הרמנו ראש. אכן, זאת הייתה הפלגה קשה לכולם וחיכינו בכיליון עיניים לסיומה.

והנה, הגיע הרגע בו הגענו סוף סוף לנמל חיפה בלילה, כולנו כנוסעים מהרנו לעלות לסיפון האונייה בהתרגשות גדולה, מביטים באורותיה המנצנצים מרחוק של העיר חיפה, לפתע פרצו כולם בשירים, ריקודים ובצהלולי שמחה, ברכת “שהחיינו” נשמעה מכל פינה והשמחה הייתה גדולה ונמשכה עד אור הבוקר.

בבוקר, ירדה שיירת העולים מן האוניה, חלק מהאנשים התכופפו ונשקו לעפר הארץ והודו לה’.
אנשי הסוכנות קיבלו את פנינו במאכל ובמשקה,לאחר מכן, עברו בין המשפחות וערכו רשימות, כאשר שאלו את העולים היכן ברצונם לגור? ענו כולם פה אחד – ירושלים!

כך ביקשו גם הוריי. אך מה אספר לכם? במקום לירושלים הגענו למעברת מנסי שעל יד קיבוץ מגידו,
במעברת מנסי גרנו כ-8 חודשים ובה חווינו את חבלי הקליטה הראשונים, והנה הגיע היום בו הוחלט להעתיק את מקומנו למקום אחר תוך הבטחה שיהיה קרוב לעיר הקודש ירושלים.

באותו יום בו התקבלה ההחלטה הגיעה משאית גדולה, ישנה וללא מקומות ישיבה, בה הטענו את כול מטלטלינו שהיו מעטים, לאחר מכן, עלינו על המשאית והתיישבנו על הציוד.

אימי ניסתה להקל עלינו וסדרה לנו מקום נוח ככול שניתן באותם תנאים, ואז התחלנו בנסיעה שהייתה ארוכה, אני ואחיי הקטנים סבלנו מטלטולי הדרך.

כאשר נעצרה המשאית לבסוף היה כבר לילה, היינו רדומים אך העירו אותנו והודיעו: “הגעתם לבית שמש!, אתם יכולים לרדת ולהוריד את המטען”, חושך כבד שרר מסביב (הרחוב לא היה מואר כי עדיין לא היה חיבור לחשמל).

הוריי מיהרו להוציא נרות וגפרורים שהכינו מראש ולאורם התנהלנו. אנו הילדים חזרנו לישון במקומות שאולתרו על ידי ההורים ורק בבוקר כאשר התעוררנו ראינו כי אנו בתוך בית ולא בצריף וסקרנו את הסביבה.

התקופה הייתה תקופת הצנע וחבלי הקליטה היו קשים. רבות דובר על התקופה אך, כמו כולם הסתדרנו ונשארנו לגור בבית שמש אליה הגעתי בגיל 9, בה גדלתי, בה התחתנתי ובה נולדו לי ילדיי, בה עבדתי 34 שנים בחינוך המשלים (בלתי פורמאלי).

כיום, אני גמלאית ומתנדבת במס’ מקומות למען הקהילה וסבתא ל-17 נכדים שיחיו, אני אוהבת את בית שמש ואת אנשיה ובה אני רואה את ביתי מאז וגם היום.”