דברים לזכרה של אורה נמיר ז”ל

מאת: רחל תורג’מן

בשבוע שעבר הלכה לעולמה אורה נמיר, מסלול חייה הציבוריים היו שם דבר בעשייה הפוליטית, פרלמנטרית ומעשית. נמיר ז”ל נחשבה לאשת עשייה לעילא ולעילא.

רחל תורג’מן, שהחלה את דרכה המקצועית עם נמיר, כסטודנטית צעירה שמרה על קשר אמתי ושוטף לאורך השנים, הספידה אותה בהלוויה שהתקיימה בשבוע שעבר.

מוזמנים לקרוא ולהכיר את אורה נמיר ז”ל מזווית מעט אחרת ואישית.

אורה

“כולם מדברים וידברו על אורה השרה, אשת הציבור והפוליטיקאית. אני מבקשת לדבר על החוויות האישיות שלי ממך שהשפיעו עליי עד היום.

הייתי סטודנטית בת 22, באוניברסיטת בר אילן, הלכתי ללמוד מדע המדינה כי הפוליטיקה עניינה אותי וחלמתי לעסוק בכך. חבר ללימודים סידר לי ריאיון עבודה אצלך במשרד העבודה והרווחה. נסעתי באוטובוס שעתיים מאשדוד לירושלים. כך 3 פעמים עד שקיבלת אותי לעבודה.

את הבדלי גיל, סטטוס ורקע ביני לבין אורה לא קשה לתאר. הקצוות היו ברורים. היא אישה בת 65 אשכנזייה, מפא “ניקית, מושבניקית, חברת כנסת ושרה, רעייתו של מרדכי נמיר שהשתייכה לאצולה התל-אביבית – פוליטית ותרבותית של מדינת ישראל.

אני, סטודנטית בת 22, אשדודית, מרוקאית, מעמד פועלים הכי צווארון כחול, משפחה בת עשרה ילדים שבקושי גומרים את החודש, בית דתי, הכי לא פוליטי, הורים שמדביקים כל חודש בולים של לשכת המס הסתדרותית ומצביעים מפד”ל. אבל, אולי דווקא בגלל הפער העצום בין העולמות נרקם קשר כל כך מיוחד ביננו.

הייתי צמודה אליך כמעט בכל שעות היממה וגם כשרציתי להשתחרר אין. אצל אורה אין שחרורים.  הלכתי אתך להצגות תיאטרון, הרצאות, קונצרטים ואופרות (כשנרדמתי היית נוזפת בי כמובן) ובערבי האירוח המפורסמים בביתך אותו פקדה כל השמנא וסלתא של מדינת ישראל  כולל ארוחות בבית משפחת רבין.

ביתך נחשב למוזיאון ייחודי של אמנות ישראלית ואוניברסלית. את היית אשת תרבות לעילא ולעילא. ועל אף כל זאת לא שכחת אף פעם את בית הוריך ואחותך ואת הקושי בו גדלת ואת כפר חוגלה אליו ציוות לחזור בדרכך האחרונה ולהצטרף להוריך לוורדה אחותך.

את באמת ובתמים הרגשת שליחות קדושה להיאבק למען האוכלוסיות המוחלשות ואת ידעת להיאבק. או הו כמה ידעת להיאבק. אסור היה לעמוד בדרכך כאשר רצית להשיג משהו (מעניין ממי למדתי את זה..?)

בסיורים ברחבי הארץ לא הסתפקת רק במילים אלא, נכנסת לתוך הבתים ופתחת את המקררים כדי להכיר מקרוב את מצוקות האזרחים, דרשת מהצוות המקצועי להתערב ולשנות את המצב לאלתר, עוד לפני שהמציאו ועדות בין משרדיות, היה חשוב לך לתקן את העוולות באופן פשוט, נקי ולא מסואב.

בימיך, אורה משרד העבודה והרווחה היה באמת משרד עבודה ורווחה. טיפלת באופן אישי בכל תחום ותחום, בביטוח לאומי, בשירות התעסוקה, ברשות לשיקום האסיר, ברשות למלחמה בסמים, ילדים בסיכון, נשים מוכות ועוד. לא חששת להתעמת עימותים קשים למענם. קצרה היריעה מלהכיל את פועלך והישגייך  כמו: חוק שכר המינימום, חוק שכר שווה בגין עבודה שווה, פרסום דו”ח העוני ועוד. עשו ויעשו זאת רבים וטובים ממני.

לא הרבה יודעים אבל היית אישה עם חוש הומור נפלא וצחקת עד דמעות בעיקר מהשטויות של גדי ומתקריות שקרו לנו למכביר.. זוכרת שביקרנו בקיבוץ גבעת חיים איחוד ואז הגיע איש נמוך קומה עם שפם קטן ללחוץ את ידך. “בואי חביבה, אימרי שלום ליצחק” קראת לי.  לחצתי את ידו ואמרתי “שלום יצחק” “מדובר בחבר יצחק” מרה. אוקיי אמרתי. “שלום החבר יצחק…מי אתה?” ואז בפעם המי יודע כמה נזפת בי ולבושתי הבנתי את גודל טעותי, וכדי להיחלץ מהבושה אמרתי לך אורה, “בבית שלנו בסלון תלו תמונה של הבאבא סאלי לא של יצחק בן אהרון” ופרצנו בצחוק.

בכל יום שישי בצהריים יושבות בבתיה עם  חברותיך אשר היו מבוגרות מאימא שלי, אורנה פורת, זהרירה חריפאי, מרים בן פורת ושריקה הרמלין. מסתכלת עליכן בעיניים מסויגות מתענגות על  רגל קרושה וכבד קצוץ ואני רק מפנטזת על הכניסה למטבח של אימא שלי עליזה ז”ל שמיד תגיש לי צלחת קוסקוס או דגים חריפים ומטבוחה. כן אורה, גם בקולינריה לא ממש התאמנו..

ומנגד, כן התאמנו.. היית פמיניסטית עיקשת בימים שזה לא היה באופנה. רוב הצוות שלך היו נשים. תמיד קידמת נשים. ודאגת לזכויות שוות. לקחת אותי בידך לאמרכל המשרד ודרשת ממנו שיטפל בילדה הצעירה וישמור על זכויותיי ושלא יפלה אותי מול אחרים.

אני לא אשכח שכאשר אבי ז”ל נפטר הגעת להלוויה באשדוד. כשהרב של חברת קדישא דרש ברמקול מנשים ללוות את הנפטר מאחור, את הודעת לי נחרצות שנשים לא יהיו מאחור ושאת צועדת איתי ראשונה  והכי קרוב לאבי בדרכו האחרונה! רק מהפחד ממך ההוא מחברא קדישא לא התווכח..

לא פעם אמרת לי “כאישה צעירה את תביני שבעולם גברי קשה להצליח. כשגבר מצליח הוא דורש את שלו, יגידו עליו שהוא אסרטיבי וקשוח, כשאישה תעשה זאת יגידו שהיא קשה או רעה. אל תיכנעי להם והאמיני בעצמך.”

פעם נכנס אליך אחד המנכ”לים אלוף לשעבר בצה”ל. חטף ממך כהוגן. אמרתי לך אורה הוא היה אלוף את לא יכולה לכעוס עליו כך ואת פסקת נחרצות “אלוף שיהיה בצבא, אצלי הוא טירון! פוליטיקה זה לא צבא. כאן צריך להיבחר!” אוי אורהל’ה אם היית כאן עכשיו ורואה את כל הגנרלים.. כמה שאת צודקת.

כך היית אורה. מעולם לא בוררת מילים. אומרת באופן ישיר ולא פוליטיקלי קורקט, לעיתים מעליבה אך  לא מרוע, אלא מדוגריות פשוטה. לכן, דבקה בך תדמית האישה הקשה. אבל את קודם כל דרשת מעצמך ורק אחר כך דרשת מאחרים. כשהייתי אומרת לך “אורה אומרים שאת אישה קשה זה לא טוב תתרככי” ענית לי “למדי חביבה עדיף שיפחדו ממני ולא יזלזלו בי.”

אבל אורה גם ידעת להחזיר לנו באהבה, דאגה ואכפתיות. כשחליתי דאגת שהרופאה האישית שלך תטפל בי. תמיד התעניינת אם חסר לי משהו או אם צריך לעזור במשהו. היית מצלצלת כל שבת בשש בבוקר  (אורה  רבאק שש בבוקר?!) ואומרת “טלפנתי לשאול אם התעוררת והכל בסדר?” לא ,אורה אני בדיוק רוקדת סטפס בשש בבוקר. וכמו אימא פולניה  כעסת עליי “מה את אוכלת, תראי כמה את רזה” (בואי אורה תראי איך אכלתי יפה מאז 10 ק”ג נוספים..).

אורה יקרה,

אני רוצה להגיד לך תודה גדולה על כל מה שהיית בעבורי. חלק מהותי ממי שאני היום עוצב על ידך. למדתי ממך חוכמה, פשטות, ישירות, רגישות לאדם, מוסר עבודה, חריצות, פוליטיקה ובגידות  פוליטיות, כאב ואמונה בדרך וגם כשקשה אז לבכות אבל לא לוותר. גם כשכעסת מיד התרככת ועטפת בחום. כשאומרים לי שאני קשה אני מיד עונה שהייתה לי המורה הטובה ביותר.

אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי. את הכנסת אותי לגוב האריות הפוליטי בימיה המפוארים של מפלגת העבודה בממשלה, כנסת ובעשייה ציבורית. בסוף ימיי אני לא בטוחה שאודה לך על כך.

מסלול חיי המקצועי התחיל אתך ובזכותך ולעולם תהיה לי הכרת הטוב כלפייך. אני אוהבת אותך ואת מי שהיית בעבורי ובעבור רבים.

אורה מורתי, נוחי על משכבך בשלום חבקי בשמי את הוריי ובקשי מבורא עולם שיבוא שלום על מדינת ישראל ועל כל יושבי תבל.”

תהא מנוחתה עדן.