בית שמש חוגגת 70

בית שמש שלי (!?)

מאת: מאיר מלכא

“מספינת המעפילים “נגבה” היישר למעברת עולים “הר-טוב”, משפחה צעירה עם 7 ילדים החלה את הפרק חדש והחשוב בחייה, דור ראשון לגאולה עם תחושה של “פעמי משיח” במעברת עולים הר-טוב”

~~~

“בשני העשורים האחרונים העיר שלי בית שמש עוברת טלטלה עזה, צביונה הציוני הולך ודועך, רבים מתושביה הוותיקים והצעירים עוזבים את העיר ליבי נחמץ, כ-75% מתושביה חרדים הם ואף אני חרד לעירי.”

בערוב ימיו של אבי נהגתי לקחת אותו בימי שישי לטיול רכוב בסביבות בית שמש וקצת מעבר…

זה היה עבורי זמן איכות, שוחחנו על הרבה נושאים, אבל בעיקר על בית שמש של אותם הימים. אבי עבד מעל 30 שנה בקק”ל לישראל, היה בין העולים שנטעו את הכתר הירוק שחובק את העיר בית שמש מכל עבריה, וכך היה מספר לי: “כאן ביער הנשיא בשנת 64′ פרצה שריפה, כאן נטענו את החורשה הראשונה של יער הקדושים, בשנת 1963 בנינו את אנדרטת גווילי אש, מעשה ידיו של הפסל נתן רפפורט” כל גבעה ויער והסיפור שלהם אני גמעתי את כל הסיפורים בשקיקה. כל השבוע הייתי מחכה ליום שישי לבלות עם האבא שלי.

גם אני עבדתי בקק”ל 29 שנים, תחילה בחולית מחקר שבדקה את הסיבות להתייבשות יערות האורנים בשנת 1975, 3 שנים של עבודה מרתקת בטרם עברתי לתחומים אחרים בקק”ל. אירחתי משלחות רבות מכל העולם ורגע השיא היה ביקור באשתאול מרכז ייעור של חבל מרכז, לפגוש איש עמל השמח בחלקו, את האבא שלי, חשוב היה לי להפגיש אותם עם אבי שיספר להם איך הכול התחיל. הרבה אהבה והערכה הייתה לי לאבא שלי וסיפור חייו הם אבני הדרך, הפשטות שלו הייתה היופי בחיים אותה הנחילו הוא ואימי ל-11 ילדיהם, אהבת האדם והאדמה.

באחד מימי השישי “שלנו” שאלתי את אבא שלי איך הגיע דווקא לבית שמש? והאם הוא לא מתחרט שהגיע לכאן?

בגיל 4 וקצת הייתי כשמשפחתי ארזה את מטלטליה מהעיר קזבלנקה ועשתה דרכה לחופיה הבטוחים של ישראל. שם, במרוקו משפחתי גרה בקומה הראשונה בבניין של 3 קומות, רחוב שנשא שם של חייל ייהודי ‘אלברט לוי’ שכנראה שרת בצבא המלך ונפל על משמרתו. לראשונה הגעתי חזרה למרוקו בקיץ 1990 להכיר מקרוב היכן נולדתי ובמה עסקה משפחתי טרם עזבה “הכול”. הערבייה שגרה בדירה שלנו הפנת אותי לדייר בקומה השלישית למר עמרם ועקנין שהוא גם בעליו של הבניין, סיפור מרתק של קהילה יהודית שחיה בשכנות טובה עם הערבים, ביקרתי בבית הכנסת “שומר שבת” שבו אבי ושלושת הבנים שלו  (אני אחד מהם) יצאו להתפלל בשבתות. כשאמרתי למר ועקנין שאני גר בבית שמש הוא מיד קפץ ואמר יש לו אח שגר בבית שמש ואשתו היא משהו בליכוד הבנתי שהוא אחיו של אלי ועקנין שנשוי לאהובה ולהם היה מיני-מרקט בסמוך לשכונת רמת לחי – עולם קטן.

מספינת המעפילים “נגבה”  היישר למעברת עולים “הר-טוב”, משפחה צעירה עם 7 ילדים החלה את הפרק חדש והחשוב בחייה, דור ראשון לגאולה עם תחושה של “פעמי משיח” במעברת עולים הר-טוב.

לימים שאלתי את אבא שלי איך הגענו להר-טוב? והוא סיפר לי: “בטרם הגיעה “נגבה” לחופי ישראל שאלו את העולים היכן הם היו רוצים לגור בישראל, הציעו להם את אופקים, דימונה, קריית שמונה, מעלות וגם הרטוב. אבא שלי ביקש להגיע ליפו- ת”א, אחיו הצעיר שעלה מספר שנים קודם, גר שם והוא יסייע למשפחה בקליטה שלהם בארץ, אבי רכש אופניים בעיר מרסיי בדרכו לישראל, ראו שיש לו אופניים ואמרו לו, הר-טוב זה 5 דקות מיפו ברכיבה באופניים. יחד עם עוד משפחות עולים הגענו היישר למעברת הר-טוב וכאן מתחילה הסאגה שלנו.

הילדות שלי הייתה הכי כיפית והכי בריאה בעולם, שמים כחולים מעל ומסביב גבעות טרשים, כל צעד שעשינו היה למרחבים הפתוחים סביב בית שמש, הגן שלי היה בסמוך לתחנת רכבת, צריף עץ ירוק ובכל פעם ששמענו את צפירות הרכבת היינו רצים לרציף לנופף שלום לנוסעים, כיתה א’ אני בבית ספר “שמשון”, עם המורה רחל ועם לא מעט חברים שילוו אותי עד גמר בית ספר תיכון.

אני יודע שאלה היו שנים קשות ביותר להורים שלנו, ישראל הייתה מדינה בחיתוליה, מ- 650,000 תושבים, בתוך פרק של פחות מעשור קלטה 800,00 עולים, ללא תשתיות, מקומות פרנסה, מערכת חינוך ובריאות דלה, היה קשה, נעשו טעויות רבות בקליטת העולים, ללא חשמל ומים זורמים, בתוך פחון שבקיץ לוהט מחום ובחורף קור מקפיא עצמות, אבל זו הייתה תקופה של מבחן, גיבוש, עמידה באתגרים, עולים חדשים מרומניה, פולין, מרוקו, פרס, אפגניסטן, תוניסיה ועוד כל אחד בתורו קיבל את הבשורה הזו.

במפה, בית שמש אצבע מירושלים, בשטח ישוב מבודד, שכוח-אל, כל זה מעצים את החלוציות של המשפחות שלנו והם אפילו לא ידעו שהם חלוצים. לנו כילדים זו הייתה ילדות מדהימה, אהבנו את ה”חופש” שעטף אותנו, התחברנו לפשטות שהיא היופי שבחיים, גדלנו עם שתי רגליים על הקרקע וזה היה המטען הכי חשוב שלקחתי איתי מאותה ילדות פשוטה אבל בריאה. אל מסע ארוך של יצירה יפה.

אני זוכר את זלדה הרוקחת, אישה קטנת קומה אבל נחושה להשליט סדר בבית המרקחת, נראה שהיא יכלה לתקשר עם כל העולים שהגיעו לבית שמש מרומניה, אפגניסטן, פרס, מרוקו, פולין, כולם עברו את “מסדר זלדה”.

אני זוכר את נורי שאפה את הפיתות העירקיות בטאבון שלו, את מוכר הנפט ואת החלבן מצליח, את מוכר הקרח שעבר בכל יום שישי וסיפק את הקרח לשמירת תבשילי שבת.

אני זוכר את רבי שמעון בן יאיר, איש זקן ומקסים שבכל חודש אלול היה עובר ברחובות השכונה שלנו וצועק, עזר סליחות, מרדכי סליחות ואנו כילדים מצטרפים לתפילות חודש אלול. 

אני זוכר את המורה משה כהן, את המחנכת לאה, את אברהם שהיה המחנך שלנו בכיתה ח’, את האהבות הראשונות שלנו, את הקולנוע שבימי חמישי הקרינו סרטים הודיים, בימי שישי מערבונים ובמוצ”ש סרטים היסטוריים.

את חגיגת הבר מצוה שלי חלקתי יחד עם אחי ניסים הצעיר ממני בשנתיים, כך נהגו באותם ימים שהפרנסה הייתה בדוחק, הגיעו כל בני המשפחה מכל רחבי הארץ וזו הייתה חגיגה אמיתית. בבית הספר החגיגה נמשכה שבוע ימים וזה היה כיף. אם בגמר התיכון עומדים התלמידים בפני בחינות בגרות, עם גמר היסודי שנמשך 8 שנים עמדנו במבחני “הסקר”.

בנקודת זמן זו, חלק מהתלמידים יוצאים ללמוד מחוץ לעיר, אנחנו נשארנו בבית. אין כמו בית שמש, לתיכון (כיתה ט’) הגענו תלמידים מבית ספר שמשון ואליקים, כאן נפגשנו שוב החבר’ה שהתחילו בכיתה א’ בשמשון, עם, תקוה, פינו, נעים, רחל, מזל ועוד. אחרים המשיכו להימלפרב ולמקווה ישראל. כאן החל פרק חשוב מאוד מבחינתי, שם נפגשתי עם האדם שהשפיע עלי יותר מכל אדם אחר בעיצוב האישיות שלי ובמוטיבציה להתקדם הכי גבוה שאפשר (בהתאם ליכולות שלי), מנהל בית הספר שלנו דב אופנהיימר שהיה גם מחנך הכיתה שלנו. דב לימד אותנו גיאוגרפיה ובחר לעשות זאת כמה שיותר בשדה.

כמעט כל סגל ההוראה שלנו הגיע בכל בוקר מירושלים לבית שמש, מורים מקסימים אבל אף אחד לא התעניין מה עובר עלינו אחה”צ? הם הגיעו ב-08:00 ועזבו בסביבות השעה 14:00. דב חשב אחרת, אם אתה מחנך תגור במקום שבו אתה עובד, הקשר הבלתי אמצעי עם הקהילה היה חשוב לו ביותר.

בגיל 26 הוא קיבל לידיו את ניהול בית ספר תיכון בבית שמש, דב והניה עברו לגור בבית שמש ומיד התחילו בפעילות חברתית, דב הקים חוג לידיעת הארץ ואחת לשבוע  נפגשנו לקטעי הליכה רגליים במרחבים של בית שמש.

אתה פוגש את המנהל/מחנך במכולת, באולם הקולנוע, והדמות שלו מתחילה להיות חלק מהווי החיים שלנו בעיר ובבית הספר. מקים מניין בבית הספר ובכל שבת עם נועה על כתפיו מגיע ראשון לבית הכנסת. אחת לחודש הוא הוציא את תלמידיו לסיור גיאוגרפי, חתכים ממזרח למערב מצפון לדרום, כך לאט לאט, בנחישות ועם הרבה אהבת הארץ מחבר אותנו לנופים הקסומים של ישראל.

הסיורים שלנו התבצעו בטיולית שהמושבים היו 4 ספסלים ארוכים לאורך. מי שיושב פנימה מלבד החבר שיושב ממול לא יראה פיסת נוף, זכור לי קוריוז מהימים ההם, לקראת כל יום סיור גיאוגרפי דאגתי להביא אישור מרופא המשפחה שאני סובל מקשיי נשימה ולא יכול להיות במקומות סגורים, בכל סיור שאפתי לשבת ממש ביציאה. כך יכולתי ליהנות מהנופים וממסלול הסיור. בכל יום סיור הכנתי סיכום עם גרפים ומסלול הסיור. הנה מתקרב מועד טיול שנתי ל-4 ימים למדבר יהודה, דב קורא לי להגיע למשרדו ומודיע לי שאני לא יכול לצאת לטיול שנתי, אני ילד לא “בריא” והוא לא מוכן לקחת סיכון. לא ידעתי את נפשי אמרתי לו שהוא לא יכול לצאת למדבר יהודה ולהשאיר אותי בבית. לך תגיד למנהל ששיקרתי לרופא וגם למנהל וכל מה שרציתי היה לראות את הנופים וללמוד ממה שהעין רואה והראש מנתח.

ביקשתי להגיע אליו בסוף יום לימודים, יש לי משהו לספר, הייתי חייב  להכין את עצמי לקראת הווידוי. בסוף היום הבנתי שיש לי עסק עם איש חכם והוא ידע מראש שכל האישורים זו המצאה שלי. יצאנו למדבר יהודה, בכל יום קטע הליכה של כמה קילומטרים טובים. התחלנו בראש זוהר וביום האחרון עלינו ממעלה האיסיים וירדנו דרך מעלה צרויה לנחל ערוגות, כאן ביקש מכולנו להמתין, הוא הלך לבדוק מה המרחק למפל בנחל ערוגות הוא הולך ואני אחריו, מביט לאחור ושואל למה אני לא נשאר עם כל המחנה וממתין? אמרתי לו: “היכן שאתה הולך גם אני הולך” יחד הלכנו כקילומטר הגענו למפל הוריד את כובעו, מילא במים ושפך על ראשו ואמר אנה כוורדי!!! גם אני לצורך העניין הייתי כורדי.

במחצית שנות ה-60 של המאה הקודמת הגיעו לבית שמש גרעיני נחל, המפורסם שבהם היה גרעין העמק שבו שרתו הזמרת שולי נתן וד”ר אהרון פוגל לימים מנכ”ל משרד האוצר. חיילי הנחל העבירו חוגים ופעילות חברתית עשירה ביותר, לקורס חובשים ראשון בבית שמש הצטרפו 8 חברים מהכיתה, חוגי ספורט, בעיקר כדור סל, שחמט, טיולים בסביבה הקרובה, היינו חבורה מאוד מגובשת וחדורת מוטיבציה לקחת חלק בהוואי של העיירה שלנו, היינו פעילים בהכנת צעדת שלושת הימים שהתקיימה מחולדה לירושלים דרך בית שמש, כאן קיבלנו את אלפי הצועדים והחגיגה הייתה בשמיים.

דב נפל במלחמת ששת הימים בקרב בג’לבינה שברמת הגולן. שנתיים בלבד ליווה אותנו דב כמחנך וכמנהל בית הספר והותיר בנו את אהבת הארץ ואהבת האדם, מאז אני חלק ממשפחתו של דב, יצא לי להגיע בכל שנה לאזכרה ב-ב’ בסיון וביום הזיכרון לחללי צהל, שם פגשתי את שתי האחיות שלו וכמובן את נועה ואייל שאני מלווה בכל אירוע משפחתי ובכל מפגש.

לפני 6 שנים הלכה הניה לעולמה והיא טמונה בבית העלמין בהושעיה מקום בו גרים נועה ואייל וגם את קברה אני פוקד אחת לשנה. רצה הגורל והאבא של דב עדיין היה בחיים ספד לו וכך אמר: “המת משתכח מלב אבל אתה משתקע בלב” בכל שנה המחנה שמגיע לאזכרה הולך וגדל מגיעים חברים לגרעין, חברים מהצנחנים בני משפחה ומידי פעם גם חברים מהכיתה. זה האיש שעיצב את דרכי בצנחנים, בלימודים ובעבודה, בכל צעד הייתי חושב מה היה אומר דובי. היו קשיים לא מעטים ותמיד דובי היה מעודד ואומר “יהיה בסדר, תמשיך!!”

ידענו להוקיר את האיש ודרכו ולזכרם של דב המנהל שלנו והניה רעייתו שהנציחה את זכרו באצילות, בנינו בבית ספר דביר, בית הספר ששמו היה “רמת דב”, שם והיינו למחזור הראשון שסיים כיתה י”ב, מרכז מדעים ובו מעבדות אלקטרוניקה, חשמל ומחשבים.

במהלך שנים בניתי, יחד עם רעייתי, פמלה, משפחה, בית, 4 ילדים מקסימים אלה, אלון, מורן ודולב שגדלו ועיצבו את דרכם.

כאחד שגדל בנוף המדהים של בית שמש, שפלת יהודה אני מאוד מחובר לקהילה שלי, במשך 22 שנים הפעלתי, בהתנדבות, חוג למשפחות מטיילות ואחת ל-3 שבועות יצאנו להכיר את נופי הארץ והמורשת שלנו. בחופשת חג החנוכה יצאנו לסמינר שדה של שבוע ימים בדרום ובקיץ שבוע בצפון שבו שלבנו חצי יום סיור וחצי יום כיף.

במשך 8 שנים כיהנתי כיו”ר המתנסים בעיר, יצא לי לבנות 2 מתנסים גדולים מתנ”ס מאירהוף ואת מתנ”ס רמת בית שמש, באותם שנים נפתחו שערי ברה”מ לשעבר והעלייה מאתיופיה התחילה וזו הייתה תקופה של המון יצירה ובניית פרויקטים קהילתיים רבים.

בשני העשורים האחרונים העיר שלי בית שמש עוברת טלטלה עזה, צביונה הציוני הולך ודועך, רבים מתושביה הוותיקים והצעירים עוזבים את העיר ליבי נחמץ, כ-75% מתושביה חרדים הם ואף אני חרד לעירי.

בחנוכה בית שמש חוגגת 70 שנה להיווסדה, עיר בה גדלתי ובה נולדו לי ילדיי, עיר שאני אוהב בכל ליבי, תושביה נעימים, נופיה קסומים ועוגנים רבים לה עוד מימי חזקיהו המלך. מי ייתן ועירי תהיה עיר מופת בישראל לאחדות אמתית..