תעתוע בלתי פתיר

מאת: טל גורדון

“הצורך המהיר לשים יד על כל סכום כסף אפשרי, לקנות כמה שיותר שמן ונייר טואלט, להצטייד, ואת אומרת, בפני מה? בפני מה אני מצטיידת? הרי כולנו כרגיל”

~~~

“אחרי שנים של ישראליות לוהטת, של סחבקיות בלתי נמנעת, של חיבוקיות והתערבבות גופנית עד כדי חיסול כל מרחב פרטי – פתאום תל אביב נהיית אירופה”

~~

המצב הזה יוצר בגוף תעתוע בלתי פתיר. הגוף שלא מצליח לגשר על הפער שבין עוצמת המחלה שגורם הנגיף, לבין עוצמת התגובה הציבורית. הרי לא מדובר בחיידק טורף שישמיד חמישים אחוז מהנדבקים בו, אז למה הבעתה הזו. למה ההסתגרות האיומה מפניו כאילו היה גזר דין של השמדה, שואל הגוף.

הייתי בים כשעוד היה מותר. שעתיים וחצי של שפיות בריח ים, הראש נשען לאחור על החול, הגוף סופג את השמש, מתבונן על הצעירים – הלא רבים, יש להודות – שאכלסו את החוף. המחלה הזו, הרי, לא באמת תפגע בהם. מקסימום ירגישו שפעת, וימשיכו הלאה.

הפער הזה בין הסיבה למסובב בלתי נתפס. הצורך המהיר לשים יד על כל סכום כסף אפשרי, לקנות כמה שיותר שמן ונייר טואלט, להצטייד, ואת אומרת, בפני מה? בפני מה אני מצטיידת? הרי כולנו כרגיל.

אבל אז הגיע המשפט הזה, שקראתי באחד מאתרי החדשות, “מספר אנשי הרפואה שהוכנסו לבידוד גדל מעת לעת ובמערכת הבריאות חוששים שאם המספר ימשיך לגדול זה יביא לשיתוק של הצוותים הרפואיים”, ורק אז הבין הגוף את מה שהראש שלי סירב לראות. זו לא המחלה, זה שיתוק כל המוסדות שבלעדיהם אנחנו חשופים לקריסות השונות שמהן מתגוננים.

אז יצאתי פיתה. אני צריכה להודות בזה, ולהתנצל, קודם כל בפני אחותי שספגה באדיבות אין קץ את הלעג שלי להיסטריה שנראה היה לי שהפגינה.

ואחרי כל זה, כשההרגשה מתחילה להתיישב בגוף בצורה ברורה יותר, מתחילים להתבונן מסביב ולראות שאנחנו בעיצומו של ניסוי מוזר ומרתק.

אחרי שנים של ישראליות לוהטת, של סחבקיות בלתי נמנעת, של חיבוקיות והתערבבות גופנית עד כדי חיסול כל מרחב פרטי – פתאום תל אביב נהיית אירופה. אנשים שומרים מרחק זה מזה במין דיסטנס אירופאי קלאסי, כשהמובן מאליו החדש הוא “הי, אל תתקרב יותר מדי, חצוף”, ואתם יודעים מה – יש בזה משהו יפה.

פתאום יש קול של ציפורים ברוטשילד. הרעש האנושי שהצטמצם חשף שיש ציפורים ברוטשילד, לא ייאמן. פתאום יש נוף למרחוק. את עומדת בקצה שינקין ורואה עד סוף הרחוב, למטה למטה, בלי שעומס האדם יסתיר אותו. זה ריח שאת זוכרת מסוף שנות השבעים. ריח של הלאט. ריח של צמצום. ריח שקול. ריח של לשמור במקום לבזבז בטירוף כדי למלא את החלל שבחיים לא באמת נמלא.

ואז מגיע הניסוי הביתה. האוטומט נסגר. את כבר לא קמה בבוקר עושה מחשב / קוראת טקסטים שהבטחת לקרוא / כמה טלפונים / בודקת את הקידום הישן ומתחילה קידום חדש כדי למלא את הסדנה הבאה / לומדת בעל פה את הטקסט לצילומים מחר / מחפשת באיזה אתר שמלה שתאהבי יותר ללבוש בהצגה / דוחקת בילדה לסיים את השיעורים / מציצה לחשבון הבנק באפליקציה כדי להספיק להעביר כסף לפני שאת יוצאת מהמסגרת / עושה כביסה צ’יק צ’ק כדי להספיק לפגישה עם הבגדים שתכננת / שוטפת כלים ורצה.

את לא חולפת על פני החיים במהירות האור כדי להספיק כדי להספיק כדי להספיק כדי להספיק להגיע (לאן?) לדבר הבא לדבר הבא לדבר הבא ואף פעם לא לעצור. פתאום את מפסיקה את התנועה ושואלת את עצמך מה נכון לעשות בשעה הקרובה, ובזו שאחריה, ומנסה לבחור מתפריט שמזמן לא עלעלת בו ומגלה שם את הדבר הזה שגם הוא, כמו נגיף, בלתי נראה – זמן. והזמן, מסתבר, הוא לא בהכרח טס כל כך כי נהניתי, אלא כי מיהרתי.

זה מוזר, וזה מפחיד, אבל יש בזה גם משהו ששווה לחקור..

הכותבת: טל גורדון, זמרת יוצרת, מנחת סדנאות כתיבה, מתגוררת בתל אביב