תובנות משבר הקורונה

מאת: אורה שר שלום 

“מתי בפעם האחרונה התלות ההדדית שלנו הייתה כל כך גדולה? עקרון “הקיום ההדדי” בא לידי ביטוי באופן הפשוט ביותר. כדי שהגלובוס יצליח להתגבר על המגפה הזאת נידרש שת”פ בין כולם: דתיים חילוניים, יהודים, ערבים, נוצרים, בודהיסטיים ללא הבדל בין גזע, מין או דת”

~~~

“התלות הזאת מביאה גם להמון רגעים יפים. רגעים של חיפוש משמעות באמצעות העזרה לאחר. השפע שלנו נפתח. אנשים מציעים עצמם ללא תשלום על שירותים שקודם לכן ביקשו אלפי שקלים, אנשים חולקים בידע שלהם כל אחד בתחומו בנדיבות יוצאת דופן, ידע טכנולוגי, רפואי, כלכלי או פילוסופי”

 קורנה התפרצה לחיינו, כבר כמעט שבועיים שלא הולכים לעבודה ואין כבר מפגשים פיזיים בין אנשים. אנחנו בבית, מנסים להכיל את המצב המשונה הזה. ממש פלא בעיני איך לפתע פתאום כל העולם מצטמק כולנו אנושות אחת, אין הבדל בין מדינות, משטרים, אנשים, עשירים, עניים, צעירים ומבוגרים.

פתאום כולם עוצרים מלכת, עוצרים את החיים שלהם, מסתגלים לשגרה שאינה שיגרה ושאין לדעת מתי תסיים?

אני מתבוננת בכל מה שקורה סביבי, והרי ברור לכל אחד שזוהי תופעה על אנושית, שכל הגלובוס עוצר מתאחר ועם קושי דומה. כולם שווים לפני האל, מתי בפעם האחרונה קרתה תופעה כזאת שכולם היו שווים בפני האל?

כולם מבקשים את הדברים הבסיסיים באמת, קשר אנושי, דאגה לקרובים והאהובים שלנו, הרצון להיות חיוניים ובעלי ערך ומסוגלים לתפקד בבריאות.

מתי בפעם האחרונה משהו הצליח לחבר אותנו מול אותם דברים בסיסיים? העצירה הזאת של כולם מזכירה לנו אותם. כמה בסיסי, קחו לנו חלק מהדברים אבל תנו לנו קשר בינאישי – אנושי.

מתי בפעם האחרונה התלות ההדדית שלנו הייתה כל כך גדולה? עקרון “הקיום ההדדי” בא לידי ביטוי באופן הפשוט ביותר. כדי שהגלובוס יצליח להתגבר על המגפה הזאת נידרש שת”פ בין כולם: דתיים חילוניים, יהודים, ערבים, נוצרים, בודהיסטיים ללא הבדל בין גזע, מין או דת. עקרון “הקיום ההדדי” מזכיר לנו שכדי שכולנו נוכל להמשיך בחיינו גם במדינות רחוקות ועם אנשים אחרים, צריך להיות מינימום של ביטחון אישי אחרת הגלובוס כולו ימשיך להיות מוכה.

וההבנה הזו עד כמה כולנו בגלובוס הזה רקמה אחת מביאה לתופעת הריקות.

האירוע הזה הכניס אותנו לסיטואציה של אי ידיעה עמוקה, אי ידיעה לגבי עצמנו – מה יהיה אתנו, על החברה, המדינה ולגבי כל מה שיידענו.

הריקות הזו שמה אותנו במצב חדש מול עצמנו. אנחנו לומדים את עצמנו מחדש, שמים סימן שאלה על כל מה שידענו והיה מוכר, מביא אותנו לשבור דפוסים ישנים ולאמץ חדשים ומביא אותנו ליצירתיות והתחדשות יוצאי דופן.

כמה פיתוחים טכנולוגיים ורפואיים מתקיימים בימים אלו בעולם? איזה תקציבי ענק מופנים לשם. כמה יוזמה וחדשנות נכנסים לחיינו (שימוש חדש באפליקציות, התנסות בשיטות לימוד חדשות, דרכי התקשרות חדשים) ואנחנו מגלים על עצמנו דברים שלא ידענו כמו: מי אנחנו שלוקחים לנו את החברים, מי אנחנו מול הכסף בחיינו, מי אנחנו מול הבריאות שלנו, אי ידיעה שמביאה ריקות לכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים. וכאן, לצד הריקות הזאת ולצד ההבנה של הקיום ההדדי צומחת מחדש – החמלה.

חמלה לסובבים אותנו. פתאום קל לנו לראות כמה מהר מצבנו יכול להידרדר. כמה מהר גם אנחנו יכולים להיות נזקקים, כמה מהר גם אנחנו יכולים לרדת מהנכסים שלנו וכמה אנחנו שבריריים. וזה כשלעצמו נותן לנו ממד חדש מול עצמנו ומול כוחנו ומפתח בנו את הענווה והחמלה.

את היכולת הזאת לראות את מצוקת האחר כי עכשיו היא מתקרבת וקרובה אליי יותר מאי פעם, את ההזדהות ואת היכולת לראות את הדברים מתוך עיני האחר ומתוך רצון להפחית בסבלו.

החמלה הזאת מביאה אתה את – הענווה, את הידיעה שאל לנו להתנשא, להרגיש מורמים מאחרים וכי התלות ההדדית שלנו אחד בשני היא מוחלטת. המלחמה הזאת מול הנגיף מזכירה לכולנו עד כמה כולם שווים. עד כמה חשוב שכולם יקיימו את אותו הדבר, עד כמה כוחנו ללא האחר הוא מוגבל, ועד כמה אנו מחויבים בערבות הדדית, לא כי אנחנו מגלים טוב לב אלא, כי אנחנו תלויים באמת ובתמים האחד בשני.

התלות הזאת מביאה גם להמון רגעים יפים. רגעים של חיפוש משמעות באמצעות העזרה לאחר. השפע שלנו נפתח. אנשים מציעים עצמם ללא תשלום על שירותים שקודם לכן ביקשו אלפי שקלים, אנשים חולקים בידע שלהם כל אחד בתחומו בנדיבות יוצאת דופן, ידע טכנולוגי, רפואי, כלכלי או פילוסופי. אנשים משתפים ידע ברוחב לב בלי לחשוש שמישהו יעתיק מהם או ישכפל אותם אלא, מתוך הבנה שכל מה שהם יודעים אלו בעצם מתנות של כישרונות שניתנו להם ומחובתם להעביר אותם הלאה לטובת ערך לכלל. זו בדיוק המשמעות של תחושת שפע, של ידיעה שיש לי  ולאחרים מספיק,שהנתינה שלי תרחיב את מעגל הנתינה גם של האחרים. אנשים מתחילים לשאול את עצמם מה הם יכולים לתת ומתנדבים לתת לאחרים מתוך הבנה עמוקה שזה מחדד את תחושת המשמעות שלהם.

זה מביא אותנו להבין גם את המושג של אי היאחזות באופן עמוק יותר. כבר לא ניתן להיאחז בשום דבר בוודאות, על מה שקבענו ועשינו יש עכשיו סימן שאלה גדול – מה יהיה על זה?

זה מביא אותנו לבחון את עצמנו עד כמה אנחנו נאחזים ונלחמים לקבל שליטה שאינה שלנו.

הזמן הזה ממש מאמן אותנו על מה זה להיות באי-שליטה.

אנשים שהם מכורי שליטה מרגישים עכשיו מצוקה גדולה מאוד. מחפשים בכל דרך אפשרית להכניס שליטה לחייהם ובכל זאת, מרגישים שאינם מצליחים. אני חושבת שהדרך היחידה להתמודדות זה לוותר על השליטה, ולאמן את עצמי להכיל אי שליטה של עצמי מול עצמי. לבחון מה קורה לי כאשר נלקחת ממני השליטה ולתת לפחד ולכעס על זה להיות נוכחים במלוא העוצמה.

מחקרים הראו כי אנחנו לא יכולים להיות בעוצמת רגש יותר מ- 3 דקות ו- 20 שניות, ובמקום לברוח מהרגש העוצמתי ניראה לי שזה אימון מצוין פשוט לתת לו להיות ואז, גם מי שכל כך צריך שליטה יכול לגלות עד כמה רווחה אישית נוצרת ברגע שאני מוכן/ה לוותר על השליטה ולהתמסר למצב הקיים ממקום של קבלה ולא של מלחמה.

לפתע גם מתברר מושג נוסף שהוא בסיסי בחיינו והוא מצב של  – ארעיות.

אנשים מטבעם שונאים שינויים אולם הטבע שלנו ועולמנו נמצא כל הזמן בתהליך של שינוי בלתי פוסק. חילופי עונות, בני אדם נולדים, מתבגרים, מזדקנים, כל הזמן קורים סביבנו שינויים. והדרך בה אנחנו חווים שינוי היא הדרך והרווחה בה אנחנו חיים את חיינו.

האם אנחנו מנסים להילחם בשינויים? או מקבלים את העובדה ששינויים הם דרך הטבע, חלק מהמצב המתמיד שהעולם נמצא בו של ארעיות.

כל דבר בחיינו הוא ארעי. השמחה והעצב או במילים אחרות החיים הם גלגל המזמן לנו כל מיני מצבים של השתנות וההבנה שכל הדברים בעולם כולל בני אדם הם ארעיים מטבעם, נותנת הסתכלות אחרת על הדברים. מחדדת את הענווה ומחדדת את האופטימיות. טבעם של דברים להשתנות כל הזמן ומכאן כאשר אני מסתכלת על המשבר, אומרת שגם זה יעבור.

הצד הנוסף, של הבנת הארעיות היא ההבנה ששום דבר לא נישאר על מקומו ומכאן שבכל רגע נתון יש בנו את הצורך בהודיה על הכאן ועכשיו. היכולת לחיות בהודיה גם ברגעים קשים ומאתגרים מעניקה לנו  אופטימיות וגם מצמצמת את הסבל שלנו.

אני מסתכלת על הסיטואציה ועם כל הקושי שבה מודה על מה שהיא מעניקה לנו.

על נקודת העצירה הזאת וההסתכלות על עצמנו מנקודות ראות חדשה. אני מבינה שאנחנו בשיעור ענק עכשיו. בניסיון גלובלי רחב היקף לאנושות כולה. אין לי מושג מה מטרתו של שיעור זה, אני מנסה להיות בו ולראות מה הוא יביא אתו. אין לי ספק, שבסופו תהייה צמיחה חדשה, עוצמתית מאוד של יחסים בין אנשים ושל קירבה גדולה יותר באנושות.

הלוואי שהשיעור הזה שכנראה אין לנו ברירה אלא לעבור אותו, יעבור מהר עם חמלה והלוואי וישמור  אותנו ואת משפחתנו האל.

הכותבת: אורה שר שלום, מפתחת תכנית מנהיגות נשים במעגלי החיים.