תובנות בימי קורונה

מאת: הילה סומך חבר

ערכה וליקטה: אתי בן עמי

“הגבר שלי לא מאכזב, עובר לטיפול נמרץ, לא הצליחו לנתח אבל ייצבו, צריך לחכות יממה קריטית לראות שהגוף יתגבר. שבועיים בצל הקורונה שוהה אתו בטיפול נמרץ”

~~~

“מתפנה להרים את הראש ולהיזכר שוואלה, ‘אנה’ בית הקפה שלי סגור, לראשונה מזה 16 שנים.. סגור!! העובדים בבית ואני דואגת להם, זה מעציב  אותי, מדאיג אותי – זה בית של כל כך הרבה אנשים, גם שלי כמובן והוא סגור ללא אופק נראה לעין.”

 הילה סומך-חבר, תושבת בית שמש לשעבר, ריכזה את שבט צופי בית שמש בימיו הזוהרים, בתם של אליהו סומך ז”ל, שהפעיל בבית שמש בשנות ה- 70 את קולנוע עציון המיתולוגי. וחנה שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, עבדה כל השנים בנעמת, אישה מעוררת השראה בפני עצמה שתרמה רבות לנשות בית שמש ובכלל.

בתם הילה, עצמאית, בעלת בית קפה שכונתי ברמת גן ‘אנה’, אותו קיבלה “בירושה” מוקדמת מאחותה ורד סומך ז”ל שנפטרה ממחלה קשה.

מוזמנים לקרוא את הדברים שכתבה הילה בפוסט מעורר השראה בכל מובן על תובנות ימי קורונה ועל השקפת העולם האישית שלה.  

לפסימיים שבנינו כדאי לקרוא על אהבה, תקווה, נתינה והרבה אופטימיות. 

~~~

“כמו רבים אחרים, גם עלי הקורונה עברה “בסערה” – סערת רגשות, מחשבות ודאגות. בין השאר החלטתי לרדת מהטריבונה למגרש ולהשתתף במשחק”.

אז מה היה לי שם? כרגיל, מורכב.

בימי הקורונה הראשונים יוסי נתקף כאבי בטן חזקים, אני מרגישה אותו, יודעת שזה לא רגיל ובאינטואיציה שלי ששמורה לו, מחליטה להבהיל אותו באישון לילה למיון באיכילוב.

שם, נחשפתי לסצנה מהסרט “התפרצות”, צוותים בחליפות מגן, אמבולנסים מייללים שמגיעים בדחיפות, צוותי רפואה בהיסטריה ומיון ריק לחלוטין..

24 שעות של בדיקות ואבחונים בסופם מחליטים, צריך להוציא את כיס המרה דחוף.. ניתוח.

אני לא רוצה לסכן את סביבתי, בוחרת להישאר לבד מחוץ לחדר הניתוח, אחרי הכל זה רק כיס מרה, לגמרי בקטנה. יודעת שהניתוח ייקח שעה וחצי- שעתיים.

אחרי שעה וחצי המנתח יוצא, אני קופצת לקראתו אופטימית, הניתוח עבר מהר ובהצלחה אני צוהלת. הוא, במבט חמור סבר מבקש ממני להיכנס לחדר משפחות, בפעם המי יודע כמה מקבלת את השיחה “יחסינו לאן”, יוסי בקריסת מערכות, נפגע בזמן הניסיון להנשימו והניסיון להחדיר לגרונו קנולה בפעם הרביעית, הזיהום התפשט והכריע את גופו – “צוות גדול ובכיר נלחם כרגע על חייו.. את צריכה להיות מוכנה”

5 שעות של המתנה מורטת עצבים- “המגן האנושי” שלי מגיע תוך דקות ספורות, כך גם גיסתי, להיות איתי ולתמוך.

כמו שיחזור של הפעם הראשונה, אחרי הפציעה, באיכילוב, מתפללת ומתחננת שיוסי יתגבר ויישאר.

הגבר שלי לא מאכזב, עובר לטיפול נמרץ, לא הצליחו לנתח אבל ייצבו, צריך לחכות יממה קריטית לראות שהגוף יתגבר.

שבועיים.. בצל הקורונה שוהה אתו בטיפול נמרץ.

סבתות עם מערכת חיסונית ירודה שלא יכולות הפעם לקחת חלק, חברים ומשפחה שספונים בביתם מגנים על משפחתם מאימת הקורונה, גם הם לא יכולים הפעם להיות חלק. נותרתי עם ילד בן 7 ללא שום מסגרת שחרד לאביו ולהוריו ששוב נעלמו ועם רנג’יט המטפל של יוסי היחידי שבאמת יכול לעבור את העניין איתי.

התארגנתי, תמרנתי, התקשיתי ממש, אפילו הייתי “מוקצת” מחמת קורונה עת ביליתי שעות בבית חולים.

אבל התגברנו וחזרנו הביתה.

ואז, מתפנה להרים את הראש ולהיזכר שוואללה, ‘אנה’ בית הקפה שלי סגור, לראשונה מזה 16 שנים.. סגור!! העובדים בבית ואני דואגת להם, זה מעציב  אותי, מדאיג אותי – זה בית של כל כך הרבה אנשים, גם שלי כמובן והוא סגור ללא אופק נראה לעין.

זה מלחיץ גם בהיבט הכלכלי, פוטרת את עצמי בחשיבה חיובית, זו דרכי תמיד בוחרת לראות את מה שיש, “פרופורציות, הילה” העיקר הבריאות, נעבור את התקופה, נבנה מחדש, נחזור לזקוף את הגב.

ואולי, המדינה גם תעזור כמו שביבי מבטיח על גבי המרקע “כמו באמריקה” ונצלח את התקופה.

והאולי השני, נוגע לפסיקת בית המשפט לגבי הפיצויים המגיעים ליוסי בעקבות תאונת העבודה, משפט שמתנהל כבר 6 שנים. ציפינו לפסיקה בפברואר מקסימום במרץ.. אבל כבר יוני והקורונה דחתה גם את זה.

ובינתיים.. אחרי התייצבות במצבו של יוסי, חוזרים לאיכילוב להסיר את כיס המרה, תודה לאל הניתוח עובר בהצלחה ומשאירים אותנו רק מספר ימים להחלמה.

מותר לפתוח את בתי הקפה – הידד.

ממרקת את בית הקפה, עושה קניות והכנות ונערכת. וכמו “בדירה להשכיר” תולה שלט על העץ.. “אסטרטגיית יציאה” קפה ומאפה ועוד שלל מבצעים בקפה אנה. שנתאושש.

אבל לפיקוח העירוני זה לא נראה, מחויבת להוריד את השלט לאלתר טרם אקבל קנס.

אתמודד..

המדינה, ביבי ושאר הפקידים המופקדים על תמיכה בעסקים חושבים שלי, הילה, בעלים של אנה, בית קפה שכונתי קטן ברמת גן, אישה שסועדת בעל נכה ב- 100% ואימא לילד בן 7, לא מגיע סיוע אף לא של שקל אחד?!

מבאס ממש.. נתגבר.

גם פסק הדין לא נראה באופק, הגשנו בקשה, אפילו שתיים, השופטת מבינה, היא באמת אמפטית מאוד למצב אבל גם היא לא תוכל לסייע, גם את בתי המשפט הקורונה הכריעה.

~~

אני יושבת עכשיו בשולחן הפינתי בקפה.. השולחן שהיה שמור לורד אחותי, אהובת ליבי שאיננה עוד. היא הקימה את קפה אנה עם חזון מאוד ברור, להיות בית לאנשי השכונה, לסטודנטים של שנקר ולכל מי שזקוק לקפה טוב, ארוחה טעימה, לחיוך ולאוזן קשבת, וחושבת לעצמי אני רוצה להמשיך, לא רוצה לוותר, אני מאמינה בחזון הזה, מאמינה שהשגרה המבורכת תחזור להתקיים, מאמינה ברוח ובכוח של  אנשים שיהיו כאן איתי.

אז אני מחליטה שאני לא מוותרת, אז יורדת מהטריבונה ומשתתפת במשחק עד הסוף. יש מצב שתוך כדי ריצה אפול ואפצע אבל ללא ספק יש גם מצב שאבקיע את הגול ואנצח.

אני משופעת במזל, במשפחה תומכת, חזקה ואוהבת, בבעל לוחם שלא מוותר עלינו, בנדב הבן שלנו, שנותן לי אהבה טהורה וממלא את ליבי באושר, חיות, גאווה ותקווה. בחברים מדהימים כמו שיש בסיפורים ששם תמיד בשבילי ובלקוחות מעורבים ואכפתיים שמרגשים אותי חדשות לבקרים במחוות שיש רק בסרטים.

אז מי בת מזל תגידו – מי?”

~~~

משפחת סומך כמעט הפכה למשפחתי הרשמית לפני כשני עשורים. מהרגע שהכרתי את הילה התאהבתי בה. אישיות קורנת, חכמה, תזזיתית, מלאת שמחת חיים, שנונה ומצחיקה ברמות על. אישה נדירה שפוגשים פעם בחיים ומתאהבים לכל החיים. (חמסה חמסה).

החיים הצליבו אותה לא פעם במצבים לא פשוטים בלשון המעטה. בעלה יוסי הבר, אהבת חייה נפצע בתאונת עבודה והפך לנכה 100% אחרי שיקום ארוך וטיפולים אינטנסיביים ויומיומיים. במקביל, אחותה ורד סומך ז”ל, נפטרה ממחלה קשה. הילה בצעד יוצא דופן החליטה להמשיך את חזונה של ורד וקיבלה על עצמה לנהל את קפה אנה בר”ג, בית קפה שכונתי, מקסים וטעים במיוחד.

מטופלת עם בעל נכה ולהבדיל בבנה נדב בן ה- 7, היא מוצאת כוחות בכל זמן נתון להיות אופטימית ולצוף מעל המים.

הילה היא דוגמא ומופת להשראה, אופטימיות וחוזקות שמורים רק לאנשים גדולים מהחיים.

הבוקר, ביקשתי את אישורה להפיץ את מה שהיא כתבה תוך התניה למסור לתושבי בית שמש, “שהיא משלנו תמיד – בית שמש הייתה ונשארה העיר האהובה שלי.”

מוזמנים להתארח וליהנות בקפה ‘אנה’, רח’ אנה פרנק 16, רמת גן, טל’ – 03-6134317