70 שנה לבית שמש
שיר הלל למייסדי העיר
מאת: יאיר טבת
“בית שמש שלי זו אותה עיירה קטנה כעשרת אלפים תושבים שגרו במקבץ שכונות הסמוכות זו לזו, עיירה קטנה ומשפחתית שחיים בה בהרמוניה יוצאי פולין ורומניה לצד יוצאי עירק, אירן, תוניס ומרוקו. הייתה זו עיירה של אנשי עמל, שומרי מסורת, כיבוד הורים, סובלנות וכיבוד הזולת.”
~~~
“לבית שמש של שנות השישים היו שלושה מוקדים מרכזיים שסביבם התנהלו חיי הקהילה: המרכז המסחרי, מגרש הכדורגל ובריכת השחייה.”
בדצמבר 1950 הוקמה מעברת הר טוב ב’ כפי שמספרת לנו אסתר שולים, בת לאחת המשפחות הראשונות שהגיעו למעברה. אסתר ואריה שולים הם הוותיקים המוסמכים ביותר לספר על ימיה הראשונים של מעברת הר טוב ובהמשך העיירה בית שמש. בית שמש יושבת באחד האזורים היפים ביותר בארץ. בין השפלה ולמרגלות הרי ירושלים. כשחיים חפר כתב את שירו “היו זמנים” בשיר הוא כותב על המשלט יושבת עיר, הוא לא תאר לעצמו איך חלומו יתגשם ואיזה עיר תעלה ותפרח מעל תילו של אותו משלט משותף של לוחמי הפלמ”ח. אכן, החזון התגשם והיום העיר בית שמש היא עיר ואם בישראל. עיר המתפתחת וגדלה, עיר מאוד מורכבת המנסה למצוא את האיזונים הנכונים בחברה הישראלית.
לבוני העיר יוצאי המעברה יש את סיפורם המרתק על התקופה במעברה. על החיים בפחונים ובצריפים, על הרכבת המטפסת לירושלים ועוברת בצמוד למעברה.
עם נישואי בדצמבר 64′ הגענו רעייתי ואני לבית שמש 14 שנה לאחר הקמתה, הייתה זו עיירה קטנה, תושביה התפרנסו בעיקר מעבודה במפעל המלט, עבודה יזומה ביערות קק”ל, עבודה במחצבה ובחמשת מפעלי התעשייה שהיו “סלע”, “שרשרות”, “מפעל לאופניים”, “אמנור” ו”ליבר”.
כיליד העיר רמת גן על בית שמש שמעתי מסיפורי צעדות שלושת הימים, מסורת ישראלית שהחלה בצעדות של יחידות צבאיות ואח”כ הצטרפו גם אזרחים לצעדות בשבילי הארץ, חניה ולינה במחנה שהוקם בעמק הזיתים וביום האחרון עליה לירושלים.
השנה בית שמש חוגגת 70 שנה להיווסדה, זו בהחלט סיבה למסיבה, לברך את תושבי העיר, להודות לדור המייסדים, לאותם אנשים שגברו על קשיי הקליטה, הרחיבו משפחות וקלטו גליי עליה. בית שמש היום מונה כמאה ועשרים אלף תושבים, זו בהחלט כבר עיר גדולה. פניה של בית שמש להתרחבות נוספת, תושביה פזורים בשכונות רבות שכונות המרוחקות זו מזו זו לא אותה עיירה קטנה אליה הגענו בשנת 64.
בית שמש שלי זו אותה עיירה קטנה כעשרת אלפים תושבים שגרו במקבץ שכונות הסמוכות זו לזו, עיירה קטנה ומשפחתית שחיים בה בהרמוניה יוצאי פולין ורומניה לצד יוצאי עירק, אירן, תוניס ומרוקו. הייתה זו עיירה של אנשי עמל, שומרי מסורת, כיבוד הורים, סובלנות וכיבוד הזולת.
לבית שמש של שנות השישים היו שלושה מוקדים מרכזיים שסביבם התנהלו חיי הקהילה: המרכז המסחרי, מגרש הכדורגל ובריכת השחייה.
בריכת השחייה הייתה מרכז לנופש והנאה, הבריכה הייתה מוקפת מדשאות ובשבתות הבריכה הייתה מלאה עד אפס מקום, משפחות משפחות זרמו אל הבריכה פרשו את ציידתם ומזונם, היה זה מקום מפגש של סוף השבוע, העברת חוויות וכן, גם אהבות ראשונות של צעירי העיר לבלבו בין מתקני הבריכה.
ביום זה ראוי להזכיר את האנשים הטובים שהפעילו את הבריכה את אליהו אוחנה, האיש על תחזוקת הבריכה, ואת מנהלי הבריכה ממשפחת ביטון, משפחת בן הרוש ומשפחת שושן.
מגרש הכדורגל ממוקם בכניסה הצפונית לעיר, יש האומרים שקבוצות שבאו לשחק נגד בית שמש השאירו את הנקודות כבר במעבר על פסי הרכבת ואת הרגלים אצלנו במגרש. בשבתות מאות מתושבי העיר ירדו למגרש. זכור לי איך בדרכנו למגרש מתפללי בית הכנסת בירכונו להצלחה, ואיך רבים מהמתפללים מיהרו להגיע למגרש לעודד ולהיות חלק מהחוויה. שאגות השמחה הגיעו עד למרכז העיירה. כשאני נזכר במגרש הכדורגל אני חייב להזכיר את המורה, המחנך, המאמן צבי קורנברג שאסף חבורת נערים והקים את הקבוצה שהייתה גאוות העיירה. המורה צבי קורנברג ראוי להוקרה והערכה.
המרכז המסחרי של בית שמש במרכז זה שכנה המועצה המקומית, בית הדואר, הבנקים, הקולנוע וחיי המסחר. מרכז זה היה מקום הבילוי של תושבי העיר. על הקולנוע של בית שמש מה לא נאמר. אולם גדול ומשופע צעקות שנשמעו עם כל נשיקה. פיצוחי גרעינים וגלגול בקבוקים היה דבר שבשגרה. שתי עגלות של גרעינים נמכרו בגביעים העשויים מנייר עיתון. האחת של בוקר טוב והשנייה של אסרף ובנוסף, עגלת הפלאפל של סיסו. במרכז מול הקולנוע היה בית הקפה של לזר, המכולת של ביטון והקיוסק של חכמו. מי לא הכיר את הקיוסק של חכמו מול תחנת האוטובוס שהיה מקום מפגש משעות הבוקר המוקדמות. המקום היה מלא בעובדים הבאים לקפה ולכריך משביע לפני צאתם לעבודה. בסמוך היה המיני מרקט של ברוך גיגי , ולידו ישב וייזל השען בחנותו, לעינו תמיד צמודה זכוכית מגדלת ובפתח החנות כיסא להמתנה ולגלגול שיחה. אנשי המושבים ניצלו את המקום לשמירת חפצים, להמשך סידורים עד לריצתם אחרי האוטובוס המסיע ליישובי הסביבה. בהמשך המרכז המסחרי היו חנויות הנעלים של משפחת קסלר, כהן והרמן. חנות ההלבשה של ששון וחנויות הבשר של משפחת שטיינברג ומשפחות חזן, החנות למוצרי חשמל של משפחת קטורזה וחנותו של אליהו בקאל. החנויות של ניידר, גליק והמכבסה של גב’ קיגל. חנויות המכולת של דריינברג, פוקס וגבסי, הירקות של שוען וראובן. הרהיטים של משפחת אזרזר ורהיטי משעלי. בית הקפה של קסטיאל ובית הקפה של כהן. הריחות שעלו מחנות התבלינים של לוק וממול חנות האופנה של משפחת עלימה. התיקים של יערי וחומרי הבניין של כליפה וסעתי, חנות הצילום של משפחת ואזנה שתורים ארוכים של הורים עמדו בפורים בפתחה.
כן, זה היה מרכזה של בית שמש. היום לרגל שבעים שנות העיר לא אוכל שלא להזכיר את מוסדות החינוך שמי, שמשון, אליקים, עדיהו, לוי אשכול, שדה יהושע והתיכונים שייבר ופירסט. המקומות המוכרים והמרכזיים האלו לא יהיו שלמים אם לא אזכיר עוד את האנשים שאין איש שלא הכירם והם חלק מנופה ודמותה של העיר.
מי לא הכיר את זיגו שוורץ ורון סלמה אנשי קופ”ח היחידה בעיירה. זיגו שחילק מספרים ורון איש המעבדה. את מחלקי הנפט קופל ומלאוסי שעברו בכל שכונה רחוב ופינה. את נהג פינוי האשפה היחיד עמרם פחימה איש חביב מאיר פנים שהחיוך תמיד נסוך על פניו.
כן זו בית שמש שלי אלה היו פניה של העיר, יסלחו לי רבים שאולי לא הוזכרו הפעם אך, לכל האנשים האלה מגיע הכבוד וההוקרה. על האנשים האלה לא ישירו שירים, לא יקראו רחובות וכיכרות על שמם אולם, אלה בנו את העיר לבנה אחרי לבנה..
- 0share
- שתפו בפייסבוק
- צייצו בטוויטר