רעיון לפרשת תצווה – חכמת הלב ושלהבת מאירה

מאת: מיכל קוברסקי-לנגר

“ואתה תצוה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית כתית למאור להעלות נר תמיד” כך פותחת הפרשה, במצוות העלאת נר התמיד במשכן.

והדבר תמוה. טרם נבנה המשכן והמנורה עוד לא נעשתה, אז למה יש כבר ציווי על משהו מעשי בדברים שעוד לא קיימים? היה צריך לצוות על זה אחרי שיקימו את המשכן.

תשובה לכך נותן המלבי”ם, בהתייחס להמשכה של הפרשה, בה מדובר על הבגדים של הכוהנים.

הוא מבאר שציווי זה הוא כאילו הקדמה לבגדים. הבגדים לדבריו, הם בבואה לבגדי הנפש.

הנפש לסברתו, זה המידות הטובות הפנימיות של האדם, החלק הנשמתי שבאדם.

ונשמת האדם משולה לנר. “נר ה’ נשמת אדם”.

ראינו בפרשת תרומה, כי המשכן, זה גם המשכן הפרטי בלב של כל אחד. אם כך יש מקום לפתוח בבגדי הנפש, בנר שהוא נשמת האדם ואחר כך לעבור לבגדי הגוף הפיסי.

מה טעם משולה הנשמה לנר?

“כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן”, אמר רבי אלימלך מליז’ענסק.

וכך היא נשמתו של האדם. כל עוד הוא חי ונושם הוא יכול להמשיך ולהיות בתנועה של התעלות,

להיות כמה שיותר ‘מענטש’. וכשם שבמשכן, המנורה תמיד דלקה והפיצה אור, כך גם האדם צריך להיות בהארה מתמדת.

ומעיסוק בפנימיות של האדם בבגדי הנפש, כהסברו של המלבי”ם, עוברת הפרשה לבגדי הגוף.

בגדים ייחודיים. בעלי חשיבות רבה. הם באו ליצור תחושה של כבוד כלפי הכוהנים כמשמשים בקודש.

שמונה בגדים היו לכהן הגדול ומבאר המדרש, כי לכל בגד היה תפקיד של כפרה על חטא מסוים, כשם שהקרבנות, באים לכפר על חטאים.

ועל מה באו הבגדים לכפר?

כותונת – על שפיכות דמים, מכנסיים – על גילוי עריות, מצנפת – על גסי הרוח, אבנט – על הרהור הלב, חושן – על הדינין, אפוד – על עבודה זרה, מעיל – על לשון הרע, ציץ – על מעשי עזי פנים. 

כל כך הרבה עומק יש בבגדים ולכן, מי שעוסק בהכנתם הם אנשים בעלי תכונות מיוחדות, כמו שמתואר בפרשה. “ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי”. חכמי לב! כדי להכין את הבגדים, צריך להיות חכם לב.

ניקח לדוגמא את המעיל, אשר בא לכפר על לשון הרע. מה עניין לשון הרע לדרך בה נעשה המעיל?

המעיל היה בצבע תכלת, כצבע הרקיע. לפי המדרש, צבע תכלת זה גם סמל לכיסא הכבוד של הקב”ה.

הציפיה היא, כי מי שמסתכל על המעיל התכול, כיסא הכבוד יעלה בזיכרונו ומתוך כך התובנה, כי כולנו יצירי ה’. ומה הזכות שלנו לדבר על האחר ולפסול אותו.

גם תכלת השמים האינסופיים, יעלו במחשבתו ומתוך כך תהדהד בו האינסופיות של האדם ובעקבות זאת התובנה, כי גם אם משהו לא נראה לנו באישיותו של האחר, מן הסתם באינסופיות של האדם, יש בוודאי גם הרבה טוב ומוטב שלא לדבר בגנותם של אנשים.

בשולי המעיל היו פעמונים ורימונים וכשהכהן הגדול היה הולך, נשמע הדהודם של צלצולי הפעמונים, ומה הם באו להדהד באוזנינו?

הרימונים, יש בהם אינסוף גרעינים וכך באדם יש אינסוף עשיות.

רעיון האינסופיות שעלה בהקשר לצבע התכלת של המעיל, שב ועולה, ומרחיב על כך הרב הירש, וכך הוא אומר “אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון”. וכשבא הכהן הגדול אל הקודש כשהוא לבוש מעיל צדקה, נשמע קול הפעמונים שאומר שכולם ראויים לקדושה וכולם מוזמנים לבוא ולהתקדש.

כל כך הרבה משמעות בבגד אחד ואך טבעי, שחכמי לב , הם האמונים על המלאכה, כך גם, אם נתבונן באפוד ובחושן.

החושן היה כשרשרת גדולה שלבש הכהן הגדול ועליה היה תלוי תליון מלבני גדול שבו היו משובצות 12 אבנים טובות, שונות ונפרדות כנגד 12 שבטי ישראל.

בחושן היו האורים והתומים  אשר באמצעותן היו מקבלים תשובה מהקב”ה האם לעשות דברים מסוימים או לא (למשל אם לצאת למלחמה).

בדומה לחושן היה האפוד. אך עליו היו רק שתי אבנים ועל כל אחת היו כתובים שמות של 6 שבטים.

למה האורים והתומים היו דווקא בחושן שבו 12 אבנים נפרדות ולא באפוד?

אפשר אולי לומר, שהאפוד הוא מעין דרך קצרה ואפילו מלאכותית של גיבוש עם ישראל.

שישה שבטים אשר שובצו יחדיו לאבן אחת. נעדר כאן תהליך של הפנמה והתחשבות. בעוד בחושן, יש הכרה בחלוקה השבטית. לכל שבט אבן משלו בנפרד.

האורים והתומים, שאמורים לתת תשובות לדברים שנוגעים לכלל ישראל, נתונים משום כך בחושן.

מתוך כוונה להבהיר, שהחלטות חשובות צריכות להיעשות מתוך התחשבות בכל שבט ובייחודו. רק אז יש תוקף מוסרי יהודי להחלטות. אין פגיעה בייחודיות של אף אחד, כי אם התחשבות לאורך התהליך של קבלת ההחלטות.

כך הם גם פעמוני ורימוני המעיל שראינו, שיפעת גרעיני הרימון מעידים על כך שיש לגיטימציה לרבגוניות וצריך להתחשב בה. כל עוד הכל יונק וניזון מאותו מקור, מהמעיין הנובע של התורה.

כמה משמעותי הדבר בעם ישראל ובארץ ישראל שמתגשם בה חזון של קיבוץ גלויות.

ייחודיות, הנארגת עם ערך של  אחדות בלבבות מאפשרת יצירת אומה עם חוסן אדיר.

רק חכם לב, יכול ליצור בגדים כאלה. מתוך הבנה שהמוקד בבגד איננה החיצוניות אלא, המשמעות הגלומה בו.

בפרשה שלנו, חסר שמו של מנהיג העם במדבר, שמו של משה.

מעניין שהפרשה הזו נקראת תמיד בשבוע שחל בו ז’ באדר שהוא יום פטירתו של משה רבינו וגם יום הולדתו. ניתן לייחס לכך את העדר שמו.

אפשר לייחס זאת גם לבקשתו מהקב”ה בעקבות חטא העגל: “ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת” (שמות לב}

אומנם שמו של משה לא מוזכר בפרשה אך הוא מאד נוכח, יש בפרשה כ- 130 פעמים, שיש בהן ציווי של ה’ למשה, בלי להזכיר את שמו.

ואתה תצווה, ואתה הקרב, ואתה תדבר, ויקחו אליך, ועוד פעמים רבות של פניה אל משה בלי להזכיר את שמו. ניתן אולי לקשר זאת לנר שבתחילת הפרשה.

נר, צריך להדליק, ואחר כך לתת לו לעלות לבד.

כך צריכה להיות גם התנהלותו של מנהיג עם קהילתו. מנהיג צריך להיות נוכח, לכוון ולהדריך את הציבור. ובבוא העת, להיות מאחורי הקלעים. מנהיג אמיתי, מדליק אורות ויוצר מנהיגים.

להיות ולא להיות בו זמנית. כדי לאפשר לעם להתפתח בצורה עצמאית, עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

שבת שופעת באור תמיד ובשמחה!

שבת של זכירות טובות וראיות מבורכות.

שבת בריאה לכל יושבי תבל.

שבת שלום!

הכותבת:

מיכל קוברסקי לנגר, אשת חינוך, מאמנת, מעבירה הרצאות וסדנאות בנושאי יהדות וצמיחה אישית.