קורונה, פסח – ומה שביניהם

מאת: אתי אסתר כהן

“מעצם היותי במרדף, כמו עכבר רץ בגלגל, לא יכולתי לעצור ולחשוב, ותחילה אף לא רציתי לעצור. במוחי נחה לה תמונה לפיה מי שעוצר, נשאר מאחור. מי שעוצר מפסיד”

~~~

“הבנה שחוסר איזון הוא המחלה הגדולה של העולם, הגילוי שאני מצויה בחוסר איזון, והמחלה אשר הדגימה לי בצורה מלאה את חוסר האיזון, גרמו לי לחפש איזון”

~~~

חברתי האהובה ביקשה אותי לכתוב מאמר מזווית אישית במיוחד. המילה הראשונה שקפצה לראשי, מבלי שחשבתי אפילו, הייתה – איזון.

עד לפני שנים ספורות, המילה איזון, על כל פרשנויותיה לא הייתה חולפת במחשבתי.

לא זאת אף זו, גם אם נתקלתי במילה איזון, היא גרמה לי לחוסר נוחות, שהרי חונכתי וגדלתי לרוץ לקצה, קרי: לרוץ בכל הכוח, כל הכוח בלימודים, כל הכוח בצבא, כל הכוח בקריירה, בצבירת הון, איסוף חברים ועוד ועוד.

לא היה עולה בדעתי לאזן, שהרי איך אאזן אם מצויה אני במרדף בלתי פוסק?

מעצם היותי במרדף, כמו עכבר רץ בגלגל, לא יכולתי לעצור ולחשוב, ותחילה אף לא רציתי לעצור.

במוחי נחה לה תמונה לפיה מי שעוצר, נשאר מאחור. מי שעוצר מפסיד.

מודה אני שאלמלא נסיבות חיי המיוחדות, עליהן מיד אספר, לא הייתי בוחרת לעצור בהתנדבות.

העולם הכריח אותי, החיים הכריחו אותי. נשמע מוכר?!

בדצמבר 2014, שמתי לב כי אני עולה במשקל במהירות שאינה הגיונית (כל הכוח זוכרים?).

לא אלאה אתכם בפרטים (יש כתבה באתיקה מפעם עם כל הפרטים) אבל אומר כי לאחר שנה שלמה של בדיקות גילו כי אני סובלת מתסמונת קושינג, כלומר, הבלוטות בגופי מפרישות בעודף הורמון בשם קורטיזול, או בשמו העממי הורמון הסטרס, הורמון הדחק.

במצב נורמלי ההורמון מופרש על ידי הבלוטות באופן מינורי ביותר. תפקידו המקורי של ההורמון הוא לדאוג לנו במצבי לחץ ודחק. מצב בו כל האנרגיה של הגוף נשמרת בתוכו, למקרה שרודף אחרינו נמר לדוגמה. חילוף החומרים בגוף נבלם, לחץ הדם עולה פלאים בכדי לשמור אותנו ערניים, האישונים מורחבים והנפש כאילו מצויה בהיפר כאילו קיבלנו מנות גדושות של סטרואידים לתוך הגוף. אחת מתופעות הלוואי הראשונות היא עליה מאסיבית במשקל – עליתי 31 ק”ג בחצי שנה!!

הבלוטה האחראית על הפרשת הקורטיזול נקראת אדרנל, בלוטת יותרת הכליה, ואכן, מצאו כי על הבלוטה השמאלית (יש שתיים) מצוי גידול מפריש בגודל של 3 ס”מ.

נכנסתי לניתוח בו כרתו את האדרנל כולו, לרבות הגידול ואני ציפיתי להחלמה מלאה.

כמובן שבזה לא תמו צרותיי. לא חל שום שינוי במצבי.

המשיכו לבדוק ולברר והסתבר, כי יש לי גידול נוסף בגודל של 3 מ”מ והפעם בבלוטה בכירה יותר (כל הכח אני מזכירה בשנית) בלוטת ההיפופיזה, בלוטת יותרת המח. בלוטה זו מפרישה הורמון אחר, ואם היא מפרישה אותו בעודף, האדרנל מתבלבל ומפריש עוד ועוד קורטיזול. בקיצור, (למרות שלא היה קצר בכלל) הודיעו לו שאהפוך לחולה כרונית למשך כל ימי חיי, כי לא ניתן לנתח מאחר והגידול נמצא במקום רגיש בראש.

פניתי לרב פירר, הגאון, הנדיב והמיוחד, והוא שלל קבלת תרופות והמליץ לי על רופא מהמם, ניורוכירורג בשם פרופסור הדני. ואכן, הוחלט שאנותח. נותחתי וטופלתי ולאחר 10 חודשים, בחודש פברואר 2018 קיבלתי תעודה שאני בריאה. לגמרי.

איבדתי את המשקל העודף וחזרתי להיראות כמו שהייתי לפני שחליתי.

כמו שהייתי- מושג מעניין. בשום צורה ואופן לא חזרתי להיות מי שהייתי קודם. המראה מטעה. חיצונית, אני נראית אותו דבר, למעט בלאי סביר, אבל בשום מקרה לא חזרתי להיות מי שהייתי קודם.

במשך כל תקופת המחלה ובעיקר לאחריה, ניסיתי לחשוב מה קרה? מה היה פה עכשיו? מה הייתה הסערה הזו?

מעולם לא יכולתי לומר שאני שמחה שהמחלה הגיעה, אך בהחלט יכולה אני לומר שהפקתי ממנה את המרב. לא ויתרתי לעצמי. חקרתי את נפשי, חפרתי וטחנתי עד דוק. מצאתי תשובות רבות, תשובות נעימות, תשובות מרפאות ובעיקר מצאתי – איזון.

2 המחלות שתקפו אותי בזו אחר זו, תסמונת קושינג (אדרנל) ומחלת קושינג (היפופיזה), מתאפיינות בחוסר איזון משווע.

הגוף חי בזכות הבלוטות המאזנות את משק ההורמונים בגוף. המחלות שלי גרמו לחוסר איזון משווע בגופי, או שמא חיקו את חוסר האיזון שאני יצרתי בחיי?

התגלית הזו, ההבנה שחוסר איזון הוא המחלה הגדולה של העולם, הגילוי שאני מצויה בחוסר איזון, והמחלה אשר הדגימה לי בצורה מלאה את חוסר האיזון, גרמו לי לחפש איזון.

עד המחלה השתמשתי בכל כישוריי המולדים והנרכשים לטובת הצלחה במרוץ החיים. בחרתי בתפקידים עם לחץ היסטרי, שעות עבודה רבות, תחרות קשה והרבה משקל על הכתפיים.

עם החלמתי החלטתי להשתמש באותם כישורים לטובת חיים מאוזנים.

הפכתי להיות מגשרת משפחתית ועסקית ועוסקת בחיבורים עסקיים. בצומת של כל מערכת יחסים, בין אם מדובר בפרידה ובין אם מדובר בחיבור, שם אני נמצאת.

לא עוד מלחמות ותחרות, כי אם שלום והרמוניה. עצם העיסוק בגישור הובילה אותי לאיזון משמעותי. על מנת להיות מגשרת טובה חובה עליי להקשיב לשני הצדדים, לברוח מקצוות של שחור ולבן, ותמיד תמיד להיות מסוגלת להיכנס לנעליו של האחר.

לפתע, החיים קיבלו קצב עדין ונעים. לא עוד 20,30,60 עובדים, כי אם עבודה לבד.

לא עוד עבודה במשרד בחברות עם מאות ואלפי עובדים, כי אם עבודה במשרד קטן ואישי, והרבה עבודה מהבית. לא עוד ישיבות רעשניות, כי אם פגישות קטנות עם שני צדדים, ניהול שיחות, העמקה והבנה של האדם שיושב מולך, בכדי להראות לו דרך חדשה, כדי להראות לו תקווה.

אם פעם היו לי המון המון חברות וחברים, היום יש לי קבוצה קטנה של חברים והרבה מכרים. את תשומת הלב שלי אני בוחרת בקפידה להעניק לחברים טובים, עימם אני מסוגלת לנהל מערכת יחסים הדדית.

לעיתים, אני חושבת שכל האיזון הזה נכנס לחיי על מנת לאפשר לי לגדל את בני, רוני, בסבלנות, בעומק, במחשבה, תוך שאני מעניקה משמעות אמיתית (בעיני) לתפקיד האמהות.

אני מצליחה לאזן בין חיי החברתיים לבין הקריירה לבין האמהות. אפילו ספורט אני עושה. אני יודעת לאזן בין לתת ובין לקבל.

שלא תחשבו לרגע, שבאיזון, ההישגים פחותים. נהפוך הוא! ההישגים רבים יותר ונדמה כי הינם קלים יותר להשגה. הם פשוט הרבה יותר מדויקים. הם נעשים ומושגים בשקט ובשלווה, בביטחון מלא ותוך נאמנות שלמה לעצמי, מבלי להתבונן הרבה החוצה.

ותשאלו איך בסוף אני מחברת את הקורונה – פסח – ואת האיזון?

אז אומר כך: רק אחרי ניקיון פסח בנפש ובגוף, ורק לאחר שהקורונה מחייבת אותנו לבדק בית, רק אז יכול להגיע האיזון.

ולכן, המלצתי הגדולה המוגשת באהבה גדולה היא לנקות את כל מה שלא שייך לנו, להבין מהי ההתכנסות שנכפתה עלינו, ולהבטיח לעצמנו לחיות בתום תקופת הקורונה, חיים מאוזנים.

תזונה מאוזנת, חיים מאוזנים במשוואה שבין קריירה וחיים אישיים, חיים מאוזנים בין הבחוץ והפנים, שמירה על כדור הארץ הנפלא שלנו, שנדמה שאיבדנו כל פרופורציה והחלטנו להיכנס בו בכל הכוח, איזון וסבלנות לילדים שלנו ולבני המשפחה וחברים.

אני מניחה שהאיזון יביא איתו חברים רבים לחיינו כמו: חמלה, מוסריות, הכלה, הבנה ובעיקר הרבה אהבה, המון אהבה.

תנסו את זה בבית.

חג חירות שמח!

הכותבת: אתי אסתר כהן, אימא של רוני, עו”ד, מגשרת, עוסקת בחיבורים עסקיים ואישים