רעיון לפרשות ויקהל-פקודי – חזק חזק ונתחזק

מאת: מיכל קוברסקי-לנגר

 “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל”. כך פותחת פרשת ויקהל, המסכמת את מלאכת המשכן.

“ויקהל” מבארים המפרשים: אנשים נשים וטף, כלומר כ-ו-ל-ם!

מה מיוחד במצוות בניית המשכן, שהיא נאמרה בהקהל, בהתכנסות של כל העם?

ברוב המצוות נאמר: “וידבר משה”, ומי ששמע – שמע.

מעניין לבדוק איזה עוד דברים בתנ”ך נאמרו בהקהל. אירוע אחד, הוא מעמד הר סיני

שבו הוקהל כל עם ישראל. האירוע השני הוא בקיום מצוות הקהל. מצווה של קריאת ספר התורה

בחג הסוכות שאחרי שנת השמיטה.  המשותף לשני הציוויים האלה – קבלת התורה.

התורה היא של כל עם ישראל. וברור, שהציווי הקשור בנתינתה ובקריאתה יהיה בהקהל.

הציווי על המשכן, למעשה דומה מאד. “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, כך קראנו בפרשת תרומה

הפותחת את סדרת הפרשות העוסקות בבניין המשכן. ובארנו, את הקושי הלשוני,

(ושכנתי בתוכו היה צריך להיות) , כי הקב”ה ישכון בליבו של כל אחד, בבחינת “בלבבי משכן אבנה”.

כל אחד אמור לפנות מקום בליבו לקב”ה ולקבל את מלכותו. כמה מתאים, שכמו במתן תורה הדבר

יהא בהקהל. התחברות לחוויה פנימית משותפת של פינוי מקום בלב לקב”ה נותן התורה.

וממשיכה הפרשה ומתארת את התעוררות העם להביא נדבה למשכן והדבר נעשה במסירות גדולה.

התנדבות-בעוצמה יתירה! 

לא כולם שותפים להתלהבות הגדולה מראשיתה. רק בסופה של הרשימה מוזכרים נשיאי השבטים, המנהיגים. היכן הם היו?

אפשר לומר, כי הם חיכו לראות מה חסר ואז הם ישלימו את החסר, ויש בהחלט היגיון בחשיבה כזו.

אבל אפשר גם לומר שהם חיו ב”מציאות אחרת”. הם היו קצת מנותקים מההתלהבות הגדולה

 שהייתה בעם. ועד שהם השתלבו ברצון להביא, כבר לא היה צורך רב בתרומתם.

כשמדובר בתרומה לדבר כל כך חשוב, צריך לפעול ספונטנית, בזרימה, בהתלהבות שלא מעורבים

בה חשבונות האם יביאו את כל הדברים או לא. פשוט תצרפו יחד עם כל העם לנתינה לבניית

 המשכן של כל עם ישראל.

עדות לכך שאכן הייתה פה טעות בדרך חשיבתם, ניתן למצוא בטקס של חנוכת המשכן, המתואר

בחומש במדבר. שם מתואר שהנשיאים היו הראשונים שהביאו. מעין תיקון של הטעות באיסוף

החומרים למשכן. הפעם הם ראשונים. בסחף של התלהבות. דוגמה אישית בכל דבר. 

והנשים, מה היה מקומן בהירתמות להבאת תרומה לבניין המשכן? נאמר בפרשה: “ויבואו האנשים על הנשים”. מה משמעות המילה “על”?

מבארים המפרשים, שהנשים התנדבו ראשונות ואחריהן באו הגברים. הנשים, התמסרו מידית לנתינה לבניית המשכן. ככה זה, כשיש מנהיגה כמו מרים. מנהיגה חדורת אמונה, שידעה להדביק את הנשים באמונתה כבר במצרים. בעקבותיה, לקחו הנשים ממצרים תופים, כי האמינו שיהא להן נס גדול. בזכותה, הגיעו הנשים לשיאים של אמונה גדולה ולדבקות בה’ שמנעה את השתתפותן בחטא העגל. מרים היא סמל של מנהיגות, המשכילה לנתב את העשייה של הנשים המונהגות על ידה למקומות הנכונים!

במלאכת בניית המשכן, הדמות הבולטת ביותר (אחרי משה כמובן) הוא בצלאל בן אורי. על שמו

 נקרא המוסד “בצלאל” ללימודי אומנות. מלבד כשרון אומנות, אפשר ללמוד גם ממנו, מי ראוי להיות

 מנהיג. המדרש מתאר את ההתייעצות של הקב”ה עם משה ביחס לאדם הראוי להוביל את מלאכת

 המשכן.  התכונות המצופות ממנו הן: טוהר לב, אידיאליזם, שלא טובתו האישית מנחה אותו אלא

 טובת הכלל. שיהא חכם לב, אהוב על העם וזוכה לאמון העם בו.

כוחו של בצלאל מעוגן בשמו: בצל – אל. הוא היה בצילו של הקב”ה. כל הזמן קרוב אל ה’ ומתוך כך כל העשייה שלו הייתה לאורן של התכונות הנ”ל, בדבקות גדולה למען הדברים הגדולים שהוא האמין בהם.

והשבת, נמשיך ונקרא בפרשה נוספת בפרשת פקודי. “אלה פקודי המשכן”. הגענו לסוף הדרך לסיום

 מלאכת המשכן. ומה עושה משה בעת הזו? משה נותן דין וחשבון על כל שעשה. מציג את כל

 החשבוניות. נאמר במדרש: “אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום וממי

 אתה למד? ממשה. אע”פ שכתוב בו ‘בכל ביתי נאמן’ ביקש לצאת ידי הבריות, שכיוון שעמדה

 מלאכת המשכן,  אמר להם אלה פקודי המשכן”.

משה, סמל היושר, הנחשב לנאמנו של הקב”ה, מסור במסירות אין קץ לבנ”י ; משה המנהיג שאין

 דומה לו, בוחר לפרט לבנ”י מה בדיוק הוא עשה עם כל הכסף שהם הביאו למלאכת המשכן. הוא

מפרט ביחס לכל שקל ולכל דבר שהביאו. מי כמשה מכיר את עם ישראל, מי כמשה מכיר את

 החשדנות שלהם. את חוסר הפירגון שלהם.

משה שפעל למען העם, במסירות שלא יודעת גבולות, באהבת נפש לאורך שנים רבות, מקדים

 תרופה למכה ונותן דו”ח מלא. איזה זכות זו, שזיהו המנהיג שמוביל את העם. מנהיג נקי כפיים, ישר

 דרך וחכם לב. משה, הנאמן לעם ישראל בנאמנות ובאהבה שאינה בת-חלוף ונאמן למלא את דבר

 ה’ כפי שהפרשה מדגישה. 19 פעמים נאמר “כאשר ציווה ה’ את משה”. משה לא עושה דברים על

 דעת עצמו אלא מקפיד לדייק אחר ציווי ה’. הוא מרגיש כשליח ומקפיד למלא את שליחותו בנאמנות

 רבה. התכנון של המשכן לא היה ע”י אדריכלים אלא ע”י ה’. כמה חוכמה עמוקה הייתה בכל כלי, בכל

 בגד, בכל פרט ופרט. חכמי הלב הם אלה שמבצעים את המלאכה והם אלה שמבינים שצריך לדייק

 בעשייה. אין כאן דברים שרירותיים אלא דברים בעלי משמעות ולכן, חובה לדייק בכל תג.

תמה המלאכה, והגענו לטקס חנוכת המשכן. “וידבר ה אל משה לאמור: ביום החודש הראשון באחד

 לחודש תקים את משכן אוהל מועד”. החודש הראשון לפי התורה זהו חודש ניסן שבו יצאו בנ”י

ממצרים. המשכן הוקם בראש חודש ניסן. ממש בימים אלה.

הייתה זו ודאי, חוויה מדהימה לכל עם ישראל, לכל מי שנטל חלק בבניין המשכן.

מאמץ משותף של כולם, מסע מתמשך, הופך להיות פרויקט מושלם!

ואומר הרב הירש רעיון נפלא: “רק מי שתורם את תרומתו – זכאי להימנות במספר בני ישראל”.

כדי לזכות ולהיות חלק מעם ישראל, צריך לעשות משהו למען הכלל.

הקיום של כל פרט כחלק מעם ישראל הוא בכך שהוא נוטל חלק בעשייה למען עם ישראל.

זוהי זכות להיכלל בעם. אך יש גם תנאים. זוהי זכות שניתנת רק למי שיודע – לתת!

לתת את הנשמה ואת הלב. והכול מתוך חכמת הלב!

מעניין שהתורה מקדישה לבריאת העולם, דבר כל כך עצמתי, שלושים פסוקים בלבד ולמשכן,

מוקדשות ארבע פרשות. איזה פרופורציה מוזרה!?

אולי בא הדבר ללמד אותנו על החשיבות שהקב”ה נותן לדברים שאנחנו עושים.

חשיבות שניתנת, אם אנחנו עושים דברים משמעותיים, ושמים לב לפרטים כמו שה’ ציווה.

עושים את זה ביחד. מתוך חכמת הלב. מתוך התנדבות ורצון לנתינה למען מטרה חשובה.

ואז: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. הקב”ה הופך להיות מעין שותף להמשך היצירה שהחלה

 בבריאת העולם ונמשכת עם כל עשייה ועשייה שלנו – בני האדם.

עם סיום מלאכת המשכן, משה מברך את בני ישראל: “וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה

 כאשר ציווה ה’ כן עשו. ויברך אותם משה”. ובמה ברך אותם?

מבארים המפרשים, שתשרה שכינה במעשי ידיכם. שכינה בליבו של כל אחד ושכינה במעשי ידיו של כל אחד. כמה אנחנו זקוקים לברכה שכזו!

השבת, כשנסיים לקרוא בתורה, נסיים את חומש שמות, ונאמר: “חזק חזק ונתחזק! “

שנזכה ו”שבת מברכים” ניסן הבעל”ט, תהא מבורכת בהתחזקות של בריאות טובה וחוסן נפשי,

שנזכה ללכת קדימה בתקווה ואמונה, שבע”ה נזכה כולנו לעשות טוב מתוך ערבות הדדית,

ויהיה טוב!!

נכין בליבנו מקום לשכינה, ותשרה שכינה במעשי ידינו.

שבת בריאה ושמחה, מלאת ישועות ונחמות, שיאפשרו לנו לשוב ולהתקהל

כאן בארץ הקודש ארץ ישראל, ובכל ארצות  תבל!

שבת שלום ומבורך.

הכותבת:

מיכל קוברסקי לנגר, אשת חינוך, מאמנת, מעבירה הרצאות וסדנאות בנושאי יהדות וצמיחה אישית