זכיתי.

זכיתי בשנים האחרונות להכיר את מרים הופנרייך ז”ל, שנפטרה ביום רביעי האחרון, יום לפני שחגגה יומהולדת 90!

גרנו בשכנות. מלבד העובדה שאמי שמחה שתיבלד”א וטובים, כמתנדבת הביטוח הלאומי, “חנכה” את מרים (ושתי נשים נוספות). המשמעות הייתה לבקר אותה ולהנעים לה חברה. מהר מאוד היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהמחויבות והאהבה של כולנו כמשפחה.

היא נהגה להתקשר אליי כשהשלט בטלוויזיה לא עבד, כשהיה צריך להחליף לה תחבושת אחרי שנפלה והמטפלת כבר הלכה הביתה או “כשסתם” התקשרה אליי בבוקר ורצתה לדבר. לא לפני ששאלה: “את עסוקה, אפשר?”

הלכתי לבקר אותה מעת לעת כי הרגשתי צורך וגם כי ידעתי שהביקור שלי יעשה לה טוב וגם לי.

היא הייתה פריקית של חדשות ושמרה לעצמה את הזכות להיות מעודכנת בכל מה שקורה בארץ ובעולם. נהגה לראות בערוץ הטלוויזיה ההונגרית כל מה שרק אפשר. מן עדנה וגעגועים ששמורים לארץ הולדתה.

את מרים אני זוכרת מילדותי כנערה צעירה. כ-אישה שהשילוב בין אסרטיביות ורכות התקיים בה. מאז ועד עולם היא תיזכר בעיניי כאישה יפה. אינטליגנטית וחדה. עם צמה ארוכה בקדמת הכתף שזכורה מתמונות נוסטלגיות משנותיה הראשונות של המדינה שבדרך.

נדהמתי כל פעם מחדש מההומור השחור שלה, שחלקו היה הומור עצמי, השמור רק לאנשים עם מודעות גבוהה. אהבתי את סיפוריה על בית שמש הקטנה והמשפחתית וסיפורי הערבות ההדדית, את הסיוע שלה לתושבי העיר בחברת ‘עמידר’ שם עבדה משך שנים ארוכות, מתוך אחריות למקום העבודה וכאדם מודע לחשיבות התרומה לאיש הפשוט ולקהילה כולה.

היא אהבה ונהגה לקרוא עיתונים בכלל ואת המקומונים בפרט, יהודית יערי, חברתה הטובה, הייתה מביאה לה בכל יום שישי את כל העיתונים. היא קראה אותם בשקיקה ובכך שמרה על מעורבות. היא צלצלה אליי בהתרגשות באחד מימי השישי כשקראה ראיון שערכתי, לוודא שזו אכן אני..

היא נהגה לשאול אותי בשוטף על הפוליטיקה המקומית וראשי הנהגת העיר, על דמויות מהעבר הלא רחוק, ביקשה למסור דש”ים חמים לשלום אדרי, חבר מועצת העיר שהיא מאוד העריכה ואהבה. היא הפליגה בסיפורים על תושבים ומייסדי העיר – כמו אנציקלופדיה לא כתובה. מעיין נובע של בית שמש מפעם.

היא הצרה על העובדה שכבר לא יכלה לצאת מהבית בגלל מגבלות הגוף – אך צלילות הדעת והשכל החריף היו מנת חלקה עד לרגע האחרון.

מרים הייתה אישה צנועה על גבול הסגפנות. היא הסתפקה במועט כמעט בהכל. מלבד, הנתינה והאהבה הגדולה שלה לדני – בנה יחידה ואהבת נפשה. היא התגאתה בילדיו, חתניו ונינה. כאשר הם היו באים  לבקר היא הייתה מאושרת. אנרגיה שנשמרה לימים ארוכים עד הביקור הבא.

היא הצרה על העובדה שדני היה ילד יחיד, לאם חד הורית ללא משפחה. היא מעולם לא נישאה שוב. היא נהגה לומר בהומור “על טעות לא חוזרים פעמיים”. במהלך השנים היא בחרה בקפידה את החברים המעטים שהיו לה.

היא הייתה אשת ספר ורוח. אישה חכמה, דעתנית וחדה ולצד זה, נאיביות השמורה לאנשים עם מידות טובות וערכים. היא התעניינה בקרובים לה עד הפרטים הקטנים, בנעימות ושכל ישר.

הייתה למשפחתי הזכות להיות חלק מעולמה בשנים האחרונות. אורי מאיר בני, נהג להצטרף לאמי בביקורים אצלה. לעיתים היה מפתיע אותי בבקשה ללכת לבקר אותה לבד “זו מצווה לבקר קשיש”.. בפורים האחרון הוא נשלח לתת לה משלוח מנות. ביקור שארך שעה וחצי. כשחזר הראה לי תמונות שצילם ביחד אתה. שאלתי על מה דיברתם כל כך הרבה זמן ענה “על הרבה דברים..”

ביום רביעי האחרון התייפחנו יחד משך שעות ארוכות. אהבנו אותה והיא החזירה לנו אהבה.

אני מצרה על העובדה שבשבועות האחרונים לא ביקרתי אותה. רציתי לחשוב שהיא תישאר עוד נצח. ביקשתי לא פעם לקיים אתה ראיון על בית שמש של פעם. בכל ניסיונותיי היא אמרה “תתני לי לחשוב”, וחזרה על המשפט “עזבי, אני לא כזו מעניינת”. כעובדה, היא הייתה מעניינת.  החיים לא תמיד האירו לה פנים. עם יותר תעוזה ופחות ענווה היא יכלה להיות מנהיגה, היו לה את כל האיכויות. היא אהבה צדק ושנאה עוולות, היא הייתה רגישה לבריות ופחות לעצמה. היו לה עוצמות שהיא בכלל לא הייתה מודעת להן. בשנים האחרונות היא שרדה את החיים במקום שאחרים היו מוותרים. היא הייתה קיסרית לבנה, צנועה ואמתית נאמנה לעצמה. ואולי זה מה שבאמת חשוב..

היא נפטרה בשנתה, בשקט מבלי להפריע, כיאה לה. נתגעגע אליה באהבה.

יהי זכרה ברוך!

פרח משוגע

מילים: רחל שפירא לחן: מוני אמריליו

היא הייתה הקיסרית הלבנה

של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה

היא הייתה הקיסרית של האובדים והתוהים

הנודדים במרחבים של אלוהים.

היא הייתה הקיסרית היחפה

ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה

היא הייתה הנערה המקבצת נחמה

במיתרים הניחרים שבגרונה

היא שרה כמו מי שנלחם על חייו

היא שרה כמו מי שמסגיר את פחדיו

היא שרה כמו מי שזקוק למגע

אני רוצה לקרוא לה פרח משוגע

היא הייתה הקיסרית האומללה

ולפעמים היא צעקה כמו ציפור מקוללה

היא הייתה הקיסרית של המוכים והכמהים

הנבלעים במרחבים של אלוהים.

היא היתה אולי רק פרח משוגע

אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה

כי היא חיתה מהר מדי עד שמותה חמד אותה

המוות שתמיד ביקש לנסותה

היא שרה כמו מי שנטש את ביתו

היא שרה כמו מי שמפיל תחינתו

היא שרה כמו מי שזקוק למגע

אני רוצה לקרוא לה פרח משוגע.