עם ישראל חי ועושק

“מדד העושר לא עלה עם הפקעת מחירים, מדד העושק לעומתו צרם ועוד יצרום בהמשך.

מוטב היה לנו להרוויח את המשפט “טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב..” (קהלת ז’)”

לאחר האירוויזיון המוצלח שמדינת ישראל הפיקה לעילא ולעילא על אף התוצאה של השיר home שנשקה את תחתית הטבלה, שאפו על ההשקעה הגדולה והחשיבה עד לפרטים הקטנים בכל הקשור אליה.

אפשר לומר בגאווה כי מדינת ישראל נתנה פייט לבאים אחריה.

הביקורת והרעשים על הופעתה של מלכת הפופ העולמית – מדונה חצתה את גבולות הארץ אל העולם הגדול. האחריות על הופעת מדונה, זיופים כן או לא דגל פלסטין לצד דגל ישראל נכון או מיותר, שכן חל איסור על מסרים פוליטיים  ותלוי את מי שואלים? מדונה הסיטה ולו לרגעים את הפקת הלקחים מהמפסידים הגדולים – אנחנו!

עם כל הכבוד והריקושטים המפסידה הגדולה – מדינת ישראל! ולא בגלל קובי מרימי שנתן את ה – show של החיים שלו ולא הסתיר או חסך מ- 200 מיליוני הצופים את ההתרגשות הגדולה וירידת המתח של החודשים האחרונים כאשר סיים את השיר בבכי, מיקס מפואר של אינטליגנציה רגשית ואנושיות.

הישראלי המכוער האשם העיקרי.

כעובדה, הצפי להגעת תיירים עמד על כ- 50,000 חובבים פנאטיים של האירוויזיון שיגיעו לישראל.

בתכל’ס יש מי שיאמר כי הגיעו קצת יותר מ- 5,000 איש! תעשו את החשבון לבד בין החולמים לבין מי שהקיץ לתוך המציאות. הפער ברור.

בחודשים שקדמו לאירוויזיון פורסמו כתבות רבות על ההיערכות הגדולה של ענף התיירות, בתי המלון, ההסעדה, סאבלטים והשכרת חדרים, ועוד רבים “וטובים” של נותני השירות על סוגיהם. עיריית תל אביב ועובדיה ערכו תדרוכים רבים לעובדים, אנשי הביטחון והמשטרה ומה לא?  זכורה לי אחת הכתבות על ארגון נהגי המוניות שהגדילו ראש והעבירו נהגים קורס מזורז באנגלית – ‘קדם פנייך לתייר’ היה המוטו.   

 כשאין דין אין דיין.

חובבי האירוויזיון הדירו רגליהם עוד בשיחת טלפון. המחירים המופקעים להם נדרשו גדעו את שמחת האירוויזיון, הרצון להגיע לארץ הוחלף בשאלת הכדאיות והשוואת המחירים לכל יעד אחר באירופה ואולי גם מחוצה לה?

ההיערכות של בעלי העסקים משולה לבלון נפוח שהקיבולת שלו ידועה מראש, אולם, היה מי שחשב שאפשר להגמיש אותו עד קצה הקיבולת – והוא אכן התפוצץ לנו.. בפנים!

שלא לדבר על מחירי הכרטיסים לאירוויזיון והספסרות בהם. הישראלי המכוער צץ מכל מקום בו ניתן היה להכניס ידיים נצלניות עד עומק כיסי התיירים  ):

התיירים הרבים הרגישו את השלוחים כנותני שירות כשלוחי רסן בוודאי את של נהגי המוניות שהפקיעו מחירים חסרי פרופורציות בנסיעות הקצרות בתוך מדינת תל אביב שעברה על כל חוקי האתיקה בחוסר הוגנות וגזל לשמו.

בתי המלון שנערכו מבעוד מועד הרגישו על בשרם החי את החדרים הריקים שנותרו מיותמים, פסטיבל האוכל בכפר האירוויזיון צלח את “המכה” אולם, הפעם לא היה קשור בתיירות חוץ, אלא, בעובדה שתושבי המדינה רצו ליהנות מאבק כוכבים והצביעו ברגלים. נדמה להם כי הוגן ושווה היה לעמוד שעות ארוכות בתור וליהנות מפיתה או מנה “זולה” במחיר 35 ₪ (והכל יחסי) של מיטב השפים בארץ. שהרי חלקו לא ממש יכול בשוטף ליהנות מאירוח באחת ממסעדות היוקרה כשמה כן היא נגזרת של צירוף אותיות – יוקר.

לא ברור מתי בפעם הבאה יתקיים אירוע שיא ומופת כדוגמת האירוויזיון, מתי נזכה לעדנה מחודשת של פאר וחדוות יצירה בכל מובן אולם, כחלק מהפקת הלקחים של הישראלי הפחות יפה הוא לא לנצל הזדמנויות עד האקסטרים. יש לזה מחיר!

מדד העושר לא עלה בהפקעת מחירים, מדד העושק לעומתו צרם ועוד יצרום בהמשך. מוטב היה לנו להרוויח את המשפט “טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב..” (קהלת ז’).

כל הדברים הטובים חשובים פחות מאשר שמו הטוב של האדם במקרה זה המדינה..

החמצנו.