סיכום שנת תש”פ

מאת: רקפת חולדאי

“יש מי שטוען שאני מכחישת קורונה”

~~~

“שנת תש״פ תיזכר כשנה שבה האלימות גברה כרגיל כלפי נשים, והקברניטים של הספינה הסתכלו לצד השני, לא בגלל שכולם רעים ושוררים, אלא סתם כי המציאות הקשה והמאתגרת חשפה אותם במערומיהם”

 חצי שנה חלפה  מאז פרסמתי את רשימת הקורונה הראשונה.

חצי שנה שהיא כמו רכבת הרים. פעם למטה פעם למעלה. יש רגעים שהסחרור מערבב את כל האברים שלרגעים קשה לעמוד ישר, ולוקח קצת זמן להבין מה קודם ומה אחר כך ואיך בדיוק הגענו למצב הזה?

שבועות בודדים אחרי תחילת הסאגה ההזויה הזו, אמרתי לקרוביי, שנראה לי שמשחקים לנו בראש. הרי גם אם תיקחו לדוגמא, יבלת ויראלית ברגל ותתחילו לסמן כל מי שיש לו אחת כזו בעולם.. תקבלו נתונים של מגיפה.

יש מי שטוען שאני מכחישת קורונה. חצי שנה אחרי שרכבת ההרים יצאה לדרך, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה שנתוני התמותה והתחלואה לשנת תש״פ לא גבוהים מכל שנה אחרת.

נכון, מדובר במחלה. מדובר בשפעת. אולי עם מאפיינים מדבקים יותר משפעת רגילה, או מיבלת ויראלית ברגל. אבל השורה התחתונה היא אותה שורה. זו רק שפעת, ואזרחים שמצבם הבריאותי בעייתי, מן הסתם נמצאים במקום מורכב ובעייתי יותר מאחרים.

שנת תש”פ הפכה את הפייק ניוז לתורה החדשה. לתרבות הטמטמת האולטימטיבית. כמו שאישה אחת אמרה לי “אבל איש אחד אמר בטלוויזיה בתכנית הבוקר..”

שנת תש״פ – כולם מצטטים איזה איש חשוב שאני לא זוכרת מיהו מתכנית שהם לא זוכרים את שמה שאמר משהו שאני לא בדיוק הבנתי ולא ממש ברור על מה הוא ביסס את משנתו המצוצה מהאצבע.

שנת תש”פ תיזכר אצלי כשנה שהמגיפה הגדולה ביותר בה היא מגפת הייאוש. מגפת השחיתות השלטונית שטרפה את מדינת ישראל. שנה בה הפרנסה של תושבים חרוצים וטובים קרסה. שנה בה צעירי המילניום איבדו את השביל עליו צעדו במאמץ רב והם מסתובבים בכאוס בכל מיני דרכים מבולבלות מנסים להבין מה עושים עם העולם החולה הזה.

שנה בה יש רבים שלא קמים בבוקר כי אין סיבה. שנה של נשמות אבודות מחפשות באיזו חנות משיגים קצת שפיות כדי לעבור ליום המטורף הבא.

שנת תש״פ תיזכר כשנה שבה האלימות גברה כרגיל כלפי נשים, והקברניטים של הספינה הסתכלו לצד השני, לא בגלל שכולם רעים ושוררים, אלא סתם כי המציאות הקשה והמאתגרת חשפה אותם במערומיהם כמי שהצליחו להתברג במתק שפתיים או בדחיפה אגרסיבית למקום טוב בצמרת, עם אפס כישוריי הנהגה, וחוסר יכולת להשיט את הספינה לאנשהו.

שנת תש”פ תיזכר כשנה בה חצי ממנהיגי העולם יצרו משבר קולוסאלי מטורף כדי לרפד את התחת שלהם, בעוד החצי השני מתגלה כטיפש חסר אחריות חסר כישורים וחסר שכל שתקוע בתפקידי חוסר הכישרון עם ציבור שלם שבוי ומדמם בזרועותיהם.

שנת תש”פ תיזכר אצלי כשנה עצובה מאד. כן, כמו שהרגשתי לפני חצי שנה, משחקים לנו בראש. זורים אינספור נתונים מטעים מפחידים ושולטים במיליוני בני אדם בצורה צינית, מתוך תאוות כוח, שלטון וטיפשות בעיקר. מרססים את המרחב הציבורי בגשם של נתונים מבלבלים סותרים מופרכים חסרי רחמים תוך ניצול ציני של החלשים והתמימים.

שנת תש”פ תיזכר אצלי כשנה בה הקלות הבלתי נסבלת של הפיכת בני האדם לעדר הפכה מדאיגה. והיא המגיפה האמתית.

שנת תש”פ תיזכר לי כשנה בה החברה האזרחית היא זו שמצילה את האנושות מדי יום, עד שנגמר האוויר והכוח. ציבורים שלמים של רופאים, אחיות, מורים, עובדות סוציאליות, אנשים עם לב רחב שאוספים סלי מזון ומקריבים את המענק הדלוח והפתטי שקיבלו כדי להרים מהרצפה את מי שמתבוססים בהשפלתם וכאבם.

שנה בלי תרבות. שנה בלי יצירה ובלי אמנות.

שנה עצובה ומיותרת.

אני עומדת בפתחה של שנת תשפ״א, קו לבן חיוור מסיד מסומן על הכביש, ושלט ניאון מהבהב מודיע – כאן נגמרת שנת תש״פ. מעבר לקו הסיד הדהוי, מתחילה שנה חדשה.

אני שותה את הקפה של הבוקר בשקט במרפסת ולרגע נדמה שלא נשאר כוח להרים את הרגל ולהתקדם אל הקו כדי להגיע אל השנה החדשה.

בצד השני, לא נראית שום הבטחה.

אני נושמת עמוק ומתקרבת אל הקו. ילדה אחת בבידוד, ילד סגור בבסיס אדום – סגר מימין וסגר משמאל.

סבים וסבתות סגורים בבדידותם.

כולנו בריאים.

זה גם משהו.

הכותבת: רקפת חולדאי, תושבת צלפון, אקטיביסטית