סיכום שנת תש”פ

מאת: רוחמה גפני

שנת תש”פ גרמה לנו לעצור, לעשות פאוזה ארוכה באמצע החיים. 

פאוזה שונה, כזאת שלא אנחנו החלטנו עליה.

מירוץ החיים בתש”פ, כמו ריצת מרתון שהתכוננו אליה מנטלית ופיזית, הגדרנו לעצמינו

מטרות, בנינו אסטרטגיות ותסריטים אפשריים.

עם יריית הפתיחה, התחלנו לרוץ, נכנסנו לקצב ופתאום בלי שום התראה מראש

“יריית עצירה”.

אף אחד לא מבין למה צריך לעצור, כמה זמן תימשך העצירה הזאת והאם נוכל להמשיך מאותה

נקודה שהגענו אליה. 

מאותה נקודה שבה עצרנו, אנחנו מתחילים להסתכל סביב

על הדרך שהספקנו לעבור ועל הדרך שעוד מצפה לנו.

באותה נקודה של הכאן והעכשיו, אנחנו מביטים על האנשים

על אלה שנמצאים מאחור, על האנשים שעינינו נשואות אליהם ומי הם האנשים שעומדים לצידנו.

העיניים סורקות, המבט מתרחב והלב דופק בציפייה וחשש.

משתרר שקט מסוג חדש, כזה שלא הכרנו קודם. 

שקט הוא טריקי… מצד אחד אנחנו מאוד כמהים אליו, אנחנו מחפשים את הרוגע, את

השלווה ואת השקט הפנימי. אנחנו מקשרים בין שקט נפשי לרווחה נפשית.

מצד שני, אנחנו מפחדים מהשקט. שתיקה מפחידה אותנו, מביכה אותנו.

אנחנו לא רגילים לשקט. אנחנו רגילים לחיות עם המון רעש מסביב. הפרעת קשב וריכוז קיימת 

במגרש של רובינו ואנחנו עסוקים בעבודה, לימודים, ארגונים, לוגיסטיקות, ילדים, חוגים, קניות,

בילויים, אירועים, נסיעות,  נופשים ורשתות חברתיות. גם במקומות בהם יכולנו להיות בקצת

שקט עם עצמינו (ברכב עם המוסיקה, בשירותים, במקלחת…) היום, יש איתנו חבר צמוד שהולך

איתנו לכל מקום וממלא את חיינו ברעש בלתי פוסק. מחקרים מראים שאנחנו בודקים את הטלפון

שלנו לפחות 150 פעם ביום…באיזשהוא מקום אנחנו מחכים שמישהו יציל אותנו מהמבוכה של

השקט הזה עם עצמינו. 

אותו שקט מאפשר לנו לשמוע את הרעש מבפנים. רעש פנימי שהרבה פעמים מוסתר היטב תחת

הווליום של הרעש החיצוני בחיים שלנו. עוצמת הרעש החיצוני מאפשרת לנו לא להתעמת עם דברים

שיותר קשה לנו איתם, שאולי באיזה מקום היינו מעדיפים לשנות אותם.

העצירה של שנת תש”פ גרמה לנו להקשיב לרעש מסוג שונה ולראות פנימה.

לשמוע את הקול הפנימי שלנו, את המחשבות והפרשנויות, את הקולות השונים בתוכינו,

את טון הדיבור, את המילים שבהם אנחנו משתמשים מול עצמינו.

המעבר מהחיצוני והרועש לפנימי והשקט, נגע בכולנו. העצירה הזאת גרמה לנו להסתכל על החיים

בעיניים אחרות, מוכרות פחות. הפריזמה השתנתה, עדשת המצלמה הוחלפה והרזולוציה גדלה.

התחלנו לצלם גם תמונות מסוג חדש, בצבעים שונים, בזויות אחרות. חלק מהתמונות עדיין

מטושטשות ואנחנו לומדים לפקס את התמונה ולהשתמש בכלים החדשים שלפנינו.

שנת תש”פ גרמה לנו להבין שגורלינו לא תמיד בידינו, שאנחנו יכולים לעשות את המקסימום

במקומות בהם יש לנו שליטה ולהבין ולקבל את זה שאין לנו שליטה על הכל.

שנת תש”פ גרמה לנו להבין שאנחנו לא יודעים הכל

וגם מה שחשבנו שאנחנו מכירים ויודעים, מוטל בספק.

זה יכול להישמע פסימי ויהיו פעמים שגם נרגיש פחות טוב עם זה וזה לגיטימי, אבל אם נסכים

לראות את המקום הלא מוכר, ככזה שמכיל הזדמנוייות חדשות ושבילים חדשים לצעוד בהם,

נוכל להגיע לכל מקום שנבחר, הכל פתוח.

הדרך הברורה, הקווים הישרים ההחלטיים הפכו קצת יותר עגולים.

מסימני קריאה נחרצים לסימני שאלה עגולים, מאפשרים. שיש בהם פתח לקבל את השונה, את

האחר, את הלא ידוע. פתח שמייצר מקום לצד השני להכנס ונותן לו מרחב להתבטא.

שמאפשר לנו להגיע מתוך ענווה, במובן של הקשבה אמיתית לצד השני. בלי לשים בתבניות 

ולהחליט מראש מה אותו אדם הולך להגיד ולמה. זה להסכים להיות במקום של לא לדעת הכל,

לשים את עצמינו רגע בצד ולתת מקום למי שמולינו.  

אני מאחלת לכולנו ששנת תשפ”א  תהיה שנה שבה נאהב את עצמינו יותר.

שנגלה את המקום הבטוח בתוכינו, את היכולת להעז וללכת עם הלב.

שנמשיך להיות אותנטיים ומחוברים לרצונות ולצרכים שלנו ושל האנשים סביבנו. 

שנדע להגיד תודה על מה שיש, על הדברים הקטנים באמת

על זמן איכות עם המשפחה, על זמן יקר להכיר אחד את השני קרוב יותר ובבריאות טובה. 

אני מאחלת לכולנו שזו תהיה שנה של לב פתוח, שאילת שאלות והקשבה אמתית,

שנה של סובלנות, קבלת האחר ודעת פתוחה. 

הכותבת: רוחמה גפני, מנחה סדנאות לנשים ומלווה תהליכים לביטוי עצמי במרחב, בדגש על הקשר שבין דיבור מול קהל ואהבה עצמית. בעלים של “רוח חמה” – מקום לחיבורים בין נשים.