נועה שלם

מתגוררת ברמב”ש א’, בת 18, בוגרת אולפנת נגה

שתיים עשרה שנות לימוד הסתיימו, זה מוזר כי מה בעצם נותר?

כולם אומרים לי “את עוד תתגעגעי לזה”, “אלו השנים הכי יפות בחיים”. אבל אני פשוט חושבת על זה שלא יהיו יותר לילות לבנים של למידה למבחנים, ולשבת על הספסלים מחוץ לכיתות ולשתות תה ולאכול מלא עוגיות, מתמטיקה לפתע לא תהיה הדבר הכי חשוב בחיים, יותר כבר לא נבכה למורה שתעלה את המגן, ובין לבין ננסה לעלות לצפון בתקופת מבחנים כי צריך קצת חופש זה לא הוגן.

להמשיך ולסכם את התקופה הזו ייקח לי ימים ארוכים וכשחושבים על זה, לסכם את השנים האלו זה משימה באמת בלתי אפשרית.

בשביל לרכך את המעבר החד והתלול שנוצר היו מסיבות הסיום עם הנאומים הארוכים, השירים, הענקת התעודות הבכיות והריקודים, וכל זה על מנת שהשכבה תהיה ביחד בפעם האחרונה.

אבל מה שעובר לי כרגע בראש זה כמה כואב לי השריר ברגל כשקפצתי לא נכון בריקודים במסיבת סיום. אני אולי בכלל לא מעכלת, ואולי גם לעולם לא אעכל ואפנים שהסתיימה לה תקופה. תקופה מדהימה ובאותה הזמן גם קצת קשה, מאתגרת, של בכי ותסכול אבל גם של חיות אמתית, צחוקים והתמלאות. תקופה של הגשמת חלומות ויחד אתה גם כעס והתמודדות עם כישלונות. השנה האחרונה כך נראה, הייתה המאתגרת מכולן. לנסות למצוא מקום לשנה הבאה, ובין כל המיונים לא לשכוח את שיעורי הנהיגה שאיתם אני תקועה כבר שנה, לשמוע “לא” מכל מיני מקומות וגם להתלבט רבות ולחשוב באיזה מקום אני באמת רוצה להיות. באותו הזמן להשקיע במתכונות ובבגרויות ולא לשכוח גם לצאת קצת לבלות, להשתחרר, לעשות טבילת אש ולהתנסות. כן זאת המילה – להתנסות.

טיולים, שבתות משותפות, לימודים, חברות, שירים ברמקולים בקולי קולות, הברזות, וחרישה למבחנים כל אלה בהסתכלות לאחור היו פשוט נהדרים ועכשיו מתחילה לה תקופה חדשה בחיים, תקופה שתהיה נהדרת לא פחות ומה שנותר לעשות זה פשוט לחיות.