משלחת ישראלית לקפריסין למען הצעירה הבריטית

טניה גלבוע, מנהלת קשרי קהילה באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל:

"מסע הריפוי וההחלמה שלה מתחיל. ההזדמנות להגיע, לזעוק את זעקת כאב הפגיעה שלנו ושל כולנו ולעשות את זה עם חברות מקפריסין, ישראל ובריטניה תישאר בליבי לעד. תודה לכל הנשים והגברים שהגיעו מישראל, אנגליה וקפריסין ושבדיה, הוכחנו שיש לנו השפעה – צאו למחות!!"

טניה גלבוע, מנהלת קשרי קהילה באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל ותושבת מטה יהודה, הצטרפה למשלחת ישראלית שטסה השבוע לקפריסין לתמוך בצעירה הבריטית, לקראת דיון בביהמ"ש בפרשת 'אייה נאפה' בה היו מעורבים צעירים ישראלים.

מוזמנים לקרוא את דבריה של טניה גלבוע:

"הדברים הקשים בחיים והטובים ביותר נעשים על ידי בני אדם.

נסענו קרוב לשישים נשים וגברים לקצת יותר מעשרים וארבע שעות לקפריסין בכדי להביע תמיכה בצעירה הבריטית.

הגענו לדיון בהכרעת המשפט של אחת הפרשות הקשות בשנים האחרונות, כפרשה שתיזכר לעוד שנים רבות כ"פרשת איה נאפה".

לא התלבטתי לרגע, היה לי ברור שאנחנו חייבות לנסוע. מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית והאיגוד הם הבית המקצועי שלי בעשור האחרון. התחושה המוצקה שאני חייבת להיות שם קיבלה חיזוק מעשרות הודעות של חברות, אחיות, מתנדבות שלי לשעבר ממרכז הסיוע, משפחה, ובעיקר מנשים שליוויתי בעשור האחרון שראו אותי בעיתון, בטלוויזיה או קראו את הפוסט בפייסבוק וכתבו לי תודה שנסעתי לשם וכמה הן נרגשות וגאות. מחלקן לא שמעתי מעל שבע שנים.

בעשור זה למדתי על גופי את מה שידעתי תמיד: שאחרי שנעשה לנו דבר נורא וכואב, מה אנו צריכות כדי להתחיל לאסוף את עצמנו, לאחות את הרסיסים ולנשום, וכמה חשיבות שיהיה שם מישהו/י שיגידו שמאמינות לנו. מישהי שתגיד לנו שאנחנו לא לבד, שהדבר הזה אכן קרה ואנחנו לא מדמיינות אותו. לפעמים גם להציע חיבוק אם מתאים ואפילו להציע כוס תה או משהו לאכול.

נסעתי בשביל זה! נסעתי כדי שהיא תדע שהיא לא לבד ושאנחנו מאמינות לה. לא שיערתי כמה הנסיעה הזו תהיה עוצמתית. היוזמה של רוחמה וייס, אליה הצטרף אבי בלכרמן, שאחריה הצטרפו איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, עובדות ומתנדבות מרכזי הסיוע, לוט"ם, פוליטקלי קוראת, כול"ן ופעילי אסל"י, אקטיביסטיות וארגוני נשים מקפריסין, חיזקה אצלי את התחושה שלהיות בן/ת אדם טוב, זה ממש אפשרי ואפילו פשוט.

המחאה שלנו לפני מספר חודשים הובילה לשחרורן של סימונה מורי ודלאל דאוד. אתמול, הכח והעוצמה של הצעקות שלנו הצליחו להישמע בין כתלי המשפט ולהחזיר את הצעירה הבריטית הביתה.

הסיפור עוד לא נגמר, אולי הוא רק מתחיל.

כל העוצמה הזו התנקזה לרגע אחד בשדה התעופה, בו אנו מבינות שהטיסה לישראל יוצאת באותו הזמן עם הטיסה שמחזירה את הצעירה הביתה אחרי שבעה חודשים טראומתיים בקפריסין.

אחת מחברות הקבוצה קולטת בזווית העין מצלמות מכוונת לשער הכניסה לטרמינל ומבינה שבעוד כמה דקות נכנסות האימא והבת לטרמינל. ברגע ספונטני אחד אנו מבינות שהמסע שלנו עוד לא הגיע לסיומו. אנחנו מבחינות בהן נכנסות, האימא אוחזת בזרועה של בתה, כמו בתמונות שמופיעות בכל כלי התקשורת, והבת עם מגבת שמכסה את פניה. ברגע אנושי ביותר, אנו רצות אליהן ועוטפות אותן במעגל של מילים חמות ואוהבות מעורבבות בדמעות מלוחות ואומרות לה, הפעם בשקט,  את מה שצרחנו בקול כל הבוקר: "את לא לבד – אנחנו מאמינות לך"!!

הרגע הזה היה מטלטל עבור כולנו. אחריו נשארנו המומות, בוכות, מתבוננות בתדהמה אחת בשנייה, חלקנו מחובקות ומבינות בידיעה ברורה וצלולה שמעשים רעים וקשים קורים על ידי אנשים אבל גם המעשים הטובים ביותר.

את הלילה האחרון היא בילתה בביתה, בדיוק כמונו.

אז, תודה, רוחמה וייס, על ההזדמנות לעשות משהו טוב.

מסע הריפוי וההחלמה שלה מתחיל. ההזדמנות להגיע, לזעוק את זעקת כאב הפגיעה שלנו ושל כולנו ולעשות את זה עם חברות מקפריסין, ישראל ובריטניה תישאר בליבי לעד. תודה לכל הנשים והגברים שהגיעו מישראל, אנגליה וקפריסין ושבדיה, הוכחנו שיש לנו השפעה – צאו למחות!!