משימתה של מערכת החינוך!

מאת: ד”ר עליזה בלוך

“המשימה המרכזית של מערכת החינוך היא ליצור את המקום בו ניתן יהיה להציב את הסולם. המרחב שמאפשר הצבת סולם, הוא מרחב שניתן לצמוח בו, לטפס, לגדול”

והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”- ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם? (אגרות אר ישראל. א.ד. גורדון.)

אז על מה אנחנו מדברים?

על סולם שמוצב ארצה שהוא מציאותי, ריאלי, שיודע לקחת בחשבון את המציאות, את העובדות, שמבין את הקשיים ואת החוזקות.

ובו זמנית ראשו של הסולם מגיע השמימה, הוא מציב יעדים גבוהים, רואה רחוק, לא מנמיך סטנדרטים, אין סוף אפשרויות, השמיים הם הגבול. ממרום הסולם ניתן לראות למרחקים גדולים, לראות נופים מרהיבים ולנשום אוויר צח.

כדי שניתן יהיה להציב את הסולם יש ליצור קרקע מספיק לחה וגמישה כדי שאפשר יהיה להעמיד את הסולם או לקבוע את הסולם במסמרות. רק כך המטפס עליו יוכל להרגיש יציב. אם המטפס יחוש חלילה שהסולם אינו יציב, הוא לא יעז לטפס, הוא יחשוש ליפול.

העלייה בסולם מחייבת טיפוס בשלבים. לכל שלב יש את החשיבות שלו ואת ביסוס הביטחון של המטפס. דילוג על שלב, לעיתים יכול להצליח אך הוא טומן בחובו סיכון. אם הסיכון מחושב, ניתן לקצר את זמן הטיפוס.

לכל אחד יש יכולת טיפוס אחרת ומקצב טיפוס אחר. יש הנהנים מהעמידה על הקרקע, יש הנהנים מהנוכחות באמצע, ויש החותרים באופן מתמיד לגובה ולנשום את אויר הפסגות.

המשימה המרכזית של מערכת החינוך היא ליצור את המקום בו ניתן יהיה להציב את הסולם. המרחב שמאפשר הצבת סולם, הוא מרחב שניתן לצמוח בו, לטפס, לגדול. לעיתים צריך להניח במקום של הסולם אוכל ומים כדי שיהיו כוחות לטיפוס. לעיתים נצטרך לשתול פרחים באזור הסולם כדי לגרום לרצות להתקרב אליו. יהיו שיזדקקו לכפפות כי החיכוך של כף היד עם הסולם כואבת ויוצרת גירוי לא נעים. לעיתים נצטרך לספק כובע או משקפי שמש כדי להקל על התנועה במרחב.

תמיד נצטרך להיות בקרקעית הסולם כדי שבמבט למטה תוך כדי הטיפוס, יהיה את מי לראות ולרכוש בטחון. ובמקרים רבים נצטרך להשאיר מישהו למעלה בקצה הסולם כדי שידע לקלוט את המטפסים ולעודד את אלו שחשים עייפות קצת לפני ההגעה לקו הגמר. וגם לבנות עוד שלבים לאלו שהגיעו לשלב האחרון בסולם.

בתוך המעשה החינוכי, יש ואנו ההורים  מוצאים עצמנו כסולם, פעמים אנו המטפס, ולא מעט פעמים אנו המקום עליו ניתן להציב את הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. חלק מהאתגר שלנו הוא היכולת להיות גמישים במעבר בין התפקידים השונים.

המתח הזה בין הצורך להיות במקום בטוח ויציב לבין הצורך לעודד טיפוס ולקחת סיכונים. הוא מנת חלקם של המבוגרים הנמצאים במגע עם המתבגרים אלו ההורים ואלו המורים בבית הספר.

ההורים מאוד רוצים שיגביהו את הילדים שלהם וזו גם המשימה של המערכת החינוך. אין מנוס מנפילות בדרך בשלבי הטיפוס. כדי לאפשר את ההתקדמות, צריך להבין שהנפילה שלעיתים היא באה בדמות כישלון במבחן או בדמות של עונש שתלמיד קיבל בבית בספר. אלו הם חלק משלבי הטיפוס, אם לא נראה בהם חלק מהתהליך, יתכן ונחמיץ את ההזדמנות של הילד לצמוח ולטפס.

בעידן בו יש צורך לתת סיפוק מידי ולרצות לרצות את המתבגר בכל רגע נתון, מתוך מחשבה שכך נגן עליו, כי אולי הוא לא יוכל להתמודד עם המשבר או עם הנפילה, אנו עלולים לייצר חברה חלשה ולא מתאמצת ולא יודעת להתמודד.

אני רוצה לספר על תלמידה שלי סול (שם בדוי), סול, אחת התלמידות המאתגרות יותר מכיתה ח’, הצטרפה ללהקת המחול. זה היה קצת מפתיע שהצטרפה, היא הייתה קצת כבדת גוף ובלטה בתוך הקבוצה. אביה של סול ישב בכלא כבר מספר שנים, לחברים היא אמרה שהוא במילואים, יותר מאוחר ההסבר להיעדרותו היה שהוא עובד בחו”ל. אימא שלה עבדה קשה לפרנסתה והייתה מעורבת מאוד בתהליך גידולה. לסול היה קשה מאו לשבת בכיתה וללמוד. היו לה המון התפרצויות זעם בשיעורים, מה שהקשה על מורים להכיל אותה בתוך השיעורים, וכשהייתה יוצאת מהשיעור, לעיתים קרובות הייתה מעורבת באירועי אלימות, לרוב זה התחיל מדחיפה או הרמת יד שלה, שבדרך כלל היו  מאוד אימפולסיביות, זה המשיך בתגובה של מי שנקרה בדרכה, ומשם לאירוע אלים הדרך הייתה קצרה. מכיוון שהיא הייתה מעורבת לא פעם בתקריות מסוג זה, באופן טבעי הייתה נטייה של הצוות החינוכי להטיל עליה את האחריות למעשה. חוסר האימון שלה באנשים ושל הסביבה בה הלך וגדל.  

בחזרות לקראת המופע בחנוכה סול השתדלה להיות חלק מתוך הקבוצה, הם קיבלו הנחיות ברורות כיצד להתנהג, מתי להגיע. אסור היה לדבר במהלך הריקוד ובטח לא ללעוס מסטיק. למרות כל ההנחיות והאזהרות, סול נכנסה לאולם לחזרה הגנרלית בצעקות בלעיסת מסטיק, רכזת הבית כעסה עליה מאוד והודיעה לה שהיא לא תוכל להופיע, המורה למחול מאוד נלחצה, היעדרות  של תלמידה מהמופע, משבשת לה את כל ההופעה. המחנכת חששה שמניעה מסול להופיע, תייצר התלקחות, אחיה יבואו לבית הספר לכעוס ועוד. אירוע קטן מעין זה יכול היה להפוך לדרמה בנסיבות אלו.   

תמיד בשיחה אישית אתה בארבע עיניים, הייתה לי תחושה שהיא רוצה להיות משהו אחר. שהיא לא אוהבת את הדימוי הזה שנוצר לה, לא מעט פעמים היא הייתה אומרת לי: “אבל, מה לעשות ככה אני”. היא אמרה לי שהיא רוצה שידעו שהיא יכולה יותר ושיתנו לה צ’אנס להצליח. כשחשבנו במה היא טובה באמת. היא אמרה לי שהיא אוהבת לצייר ולרקוד. ואז הצעתי לה שבכניסה לבניין בו היא לומדת נבנה תערוכה של ציורים שיהיו רק שלה וכל פעם שהיא תיכנס לבניין היא תזכור כמה היא מוכשרת וכמה המקום יפה בזכותה. ובכלל זה יעזור למורים והתלמידים לראות את החלקים היפים שלה. היא מאוד הופתעה מההצעה אך שמחה מאוד והתרגשה. כמה פעמים היא שאלה אותי, את רצינית? את מתכוונת לזה? יהיה כתוב שם השם שלי?

כשספרתי את הרעיון לצוות המורים, הייתה הפתעה שמהולה קצת בתסכול. בחוויה של חלקם היה משהו בעייתי בהצעה הזו. התלמידה לא מתפקדת, ובמקום להעניש אותה, אנחנו נותנים לה פרס ומאפשרים לה לבלוט. מה המסר ליתר התלמידים? למה זה מגיע לה? חשבתי שסול חוותה פגיעה רגשית גדולה והתפקיד שלנו הוא לתקן את הפגיעה הזו ובתוך כך לשקם את התדמית שלה בראש ובראשונה בעיני עצמה ואחר כך בעיני הסביבה. ההתנהגויות הקשות של סול, לא היו בהתרסה כלפי המורים, אלא סימפטום לחוויה שלה ולמקום שבו היא נמצאת.

מהרגע שסול הבינה שהיא צריכה להעמיד תערוכה, היא נכנסה למרוץ מטורף של שקדנות. היא ישבה שעות ארוכות בחדר האומנות מבלי לצאת משם, כדי לסיים את הציורים שלה. היא לא אפשרה לאף אחד להפריע לה. סול לקחה בסוף כל יום את העבודות אתה הביתה כדי לסיים והתמסרה לרעיון.

יומיים לפני המועד שקבענו להשיק את התערוכה, אחד התלמידים לעג לסול באמצע המסדרון בהפסקה ליד כול התלמידים. סול שלא יכלה להכיל את העלבון התפרצה עליו בקללות וניסתה להכות אותו, הוא לא נישאר חייב וזרק עליה את אחד החפצים שהיו לידו. תוך דקות התלקחה שם מהומה.

לא רציתי לוותר על ההזדמנות לייצר לסול תקווה ואפשרות לראות את עצמה במקום של המצליחנים, יחד עם זאת התעלמות מאירועי היום, יכלה לתת תחושה של חסינות לסול או של לגיטימיות להתנהגות זו. בתוך המורכבות הזו קבלתי החלטה. לדחות את ההשקה בשבוע, וכך יש זמן לעבד את המשבר ואת הנפילה וגם להבין שיש משמעות להתפרצות, בד בבד עם אמירה ברורה שבכל אחד ואחת טמונה היכולת להצליח. המוחזקות של התלמידה היא חלק מהחיבוק אותה.

ביום השקת התערוכה הייתה התרגשות גדולה, המסדרון היה מצוחצח, סול לבשה בגדים חגיגיים שמעולם לא ראיתי אותה לבושה כך, אימא שלה הגיעה אף היא לבושה בחגיגיות עם זר פרחים ענק  והייתה תכונה רבה של חג בבית הספר. כל התלמידים ישבו בדממה ובדריכות במסדרון, וכשסול הקריאה את דבריה שנשאו בעיקר דברי תודה על האמון וההזדמנות הייתה התרגשות רבה. כשהמחנכת ואימא שלה הסירו את הלוט מעל השלט: התערוכה של סול. קשה היה לעצור את עוצמת הרגשות.

צריך לזכור שהנפילה בחלק מהטיפוס בסולם, היא חלק מההתקדמות, אולי כדאי לשים מזרן כדי להקל את כאב הנפילה, אך לא לחסוך אותה.

לאווירה החינוכית בבית הספר יש משקל גדול בהתפתחות של החברה הישראלית, ההשפעה המרכזית היא לא בהכרח בתכנים הנלמדים, אלא דווקא באווירה מסביב, במסרים הסמויים המתרחשים בבית הספר, במפגש עם תלמידים מסוגים שונים, במפגש עם ביצוע משימות לא נוחות, במפגש עם הזדמנויות למימוש שלא קימות במקומות אחרים ואפילו במפגש עם כללים ומסגרת כמו זמני צלצולים ולוחות זמנים. ההתמודדות עם מפגשים אלו והעיבוד של החוויה בשיח מתמיד של המבוגרים עם המתבגר מתוך מקום של רלוונטיות לחיים שלו, הם אלו שיצליחו ליצור עבור כולנו אנשים שנמצאים עמוק באדמה בד בבד עם ראש בשמיים.

הכותבת, מנהלת רשת ברנקו וייס לשעבר, במאמר מיוחד לפתיחת שנת הלימודים.