באורח פלא הדבר הכי ישראלי בעיני היא השפה האנגלית. לעיתים תכופות אני מגיע לרמת בית שמש, ונתקל בשפה האנגלית ששולטת בחלקים נרחבים מהשכונה. לפעמים נראה לי שצריך דרכון בשביל להיכנס לשכונה. אבל אין יותר ישראלי מזה ואין יותר מרגש מזה. אנשים שהגיעו ממדינות אחרות, מתרבות אחרת, עם שפה אחרת, עולים לארץ ישראל בכדי לממש את חזון הנביאים ‘כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים’. הם לא יודעים את השפה, עדיין לא התחברו למנטליות, אבל הם יהודים עם לב חם שהרצון והכמיהה שפיעמו ביהודים במשך אלפי שנים לחנון את עפר הארץ גרמו להם לעזוב את החיים הנוחים והמפנקים בחוץ לארץ ולעלות לארץ ישראל למרות הקשיים. ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל אין ייסורים שלא שווים את ארץ ישראל. האנגלית הזו שתהפוך מהר מאד לעברית מדוברת, לילדים שזוכים ללמוד במוסדות חינוך בארץ ישראל, היא סמל לישראליות, ליהדות ולסיבה שבעטיה אנחנו שמחים היום.

העיר בית שמש, אחת מהערים שקלטו הכי הרבה עליה בשבעים שנה האחרונות, יכולה להתפאר ביום החג של מדינת ישראל כעיר שמסמלת את האחדות ולא את האחידות, עיר שיש בה בליל של שפות, אבל אהבה אחת שמחברת את כולם: האהבה לארץ ישראל.

אני מאחל למדינה: המשיכי להיות נפלאה כמו שאת. בית יוצר למחלוקות אידיאולוגיות נוקבות, שיודעת להתאחד בזמנים קשים ושמחים. הייתי שמח שאחרי 70 שנה, נתחיל  להתרכז במאחד ולא במפריד, במשותף ולא בשונה. אנשים אחים אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, רבנו מספיק, בגיל 70 מותר כבר לנוח. להקדיש זמן לביחד, בואו נוציא את המריבות לפנסיה ונהנה כולנו ביחד מגיל הזהב של המדינה.