זעקת השביס ופיטורי עיתונאית

מאת: אתי בן עמי

“האם תרבוש מצטלם טוב יותר מחזייה?! האם אישה צריכה לבחור בין העבודה שלה לבין בעלה? והאם כל הסערות קשורות לעובדה שלא הסתכלנו בלבן שבעיניים והתייחסנו למסקרה שמקשטת את הריסים?”

מניחה כי השופט עודד אליגון לא דמיין בחלומו הפרוע כי הפוסט האומלל והביקורתי שהעלה נגד לינור אברג’יל יעשה רעש משמעותי שהרעיד כמעט את השמיים..

התבטאותו חסרת הרסן תפסה תאוצה כמו אש בשדה קוצים, נדמה כי הוא רצה לקלל ויצא מברך! לא בטוחה כי הסולידריות מקיר אל קיר לה זכתה אברגי’ל היתה כוונת המשורר.

נשים מכל הקצוות והקשת האנושית ערכו קמפיין ויראלי, לא מתוכנן, מאוד מתוזמן, עשיר בתכנים, יצירתיות וצבעוניות מרתקת חיבקו ועטפו אותה באהבה חוצה מגזרים וגבולות.

ספק אם גאון הקמפיינים היה יכול להגיע לתוצאה מקסימלית עוברת דרך המיינסטרים עד לקצוות היה מצליח באותה מידה?    

ביממה שקדמה לאמירה המטופשת מדינת ישראל הורידה מסך ותורן, התייחדה ביום הזיכרון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה. 24 שעות של סולידריות בלוח השנה “החילוני” ביום הכי קדוש בשנה. אתנחתא, ערכית, עמוקה ונטועה בדם ברגבי האדמה.

יום בו הקלות על המקלדת נעדרה, יום בו שירים נוגים הם הרפרטואר, יום בו חלקות הקבר הם התפאורה לעבר מפואר, הווה ועתיד, הטקסים המכובדים הם שמדייקים לנו מה חשוב באמת, יום בו השקט והאחדות הם נחלת הכלל (למעט קצוות).

ביום הזיכרון שמעתי דברי טעם מפי הרב אליהו מירב, חוזר בתשובה, חרדי, ששכל את בנו בפיגוע טרור, שאמר כי האיום הממשי הוא לא מאויבינו מחוץ הוא מתוכנו פנימה! צודק!

ההשוואה ליום הזיכרון מעט קיצונית אולם, היא מבהירה כי רק בימי זיכרון, עתות משבר ומלחמה אנחנו הופכים לאמפתיים ואחידים.

לתפיסתי, עניין התרבוש שביס הקומתיים הוא השוליים בפוסט האומלל של אליגון. חמור יותר היה המשפט “שדיה המתנוססים בגאון”. אמירה סקסיסטית שחוצה את הגבול שבין ההטרדה לפורנוגרפיה פואטית. מוזר שמשפט זה נעדר ונאלם כמעט מהשיח של כולם/ן.

איך יכול להיות כי התרבוש הפך לעיקר?!

בשוטף, אמירות אומללות ושיימינג הפכו חלק גדול מנחלתנו. רצח אופי עם שמות ופנים זוכים לתהודה – עצוב!

עם חלוף ימי הזיכרון והעצמאות חזרנו לשיח מפריד ולא מחבר.

עיקר הופך לטפל. תרבות הרייטינג מטשטשת כל יום מחדש בין המהות לשוליים. הפכנו טרמפיסטים ועדר לידיעות שוליות שפותחות וסוגרות מהדורות חדשות. יכול להיות שהפכנו עד כדי כך פופוליסטים, פחות ופחות מחוברים כי זה לא מספיק “סקסי” / צהוב?

ומנגד,

ליהיא לפיד, אישה, אקטיביסטית ראויה בזכות עצמה ופועלה, אשת משפחה ואימא מעוררת השראה, צלמת מוכשרת, עיתונאית וסופרת פוטרה לאחר 15 שנה. הרקע עדיין עלום בעיניי? הזיקה הישירה לבעלה הפוליטיקאי – לא מצליחה להבין עדיין?!

לפיד עוררה סערה (מעט מינורית לטעמי) על רקע סיום עבודתה כאשר פוטרה בשיחת טלפון ע”י העורכת שלה! למה?

“לא ניתן להשתיק נשים בגלל הלבוש שלהן, כיסוי הראש שלהן או העובדה שיש להן דעות.

ואני לא אשתוק על זה שמישהו חושב שזה נכון להשתיק אישה בגלל בעלה. הגזמתם!” כתבה לפיד בפוסט שהעלתה בפייסבוק וזכה לאלפי לייקים ותגובות אוהדות ובצדק!

הבוקר, יום ב’, חשפה העיתונאית דפנה ליאל את משכורתה של לפיד ברשת ידיעות אחרונות 8,000 ₪ נטו, ולא כפי שפורסם שהשתכרה בעלות 50,000 ₪. וחבל שלא!!!!

בעיניי המשותף לשתיהן – עולם גברי מאצ’ואיסטי שמתנהל ע”י גברים כוחניים שנדמה להם כי הבטן הרכה – נשים!!

נשכח מבינתם כי אותה ‘בטן רכה’ יוצרת חיים.

סערת התרבוש העלתה לסדר היום הציבורי את רף הרייטינג, התעסקות בשוליים, דייקה את ההבדל בין תפיסת הגישות בין המינים שאינה קשורה בשום אופן לשופט אליגון אלא, להיכן אנו הולכים!

ההבדל בין כיסוי הראש מול ההבלטה – בוטה, דוחה ומגעיל.

ואני שואלת האם תרבוש מצטלם טוב יותר מחזייה?! האם אישה צריכה לבחור בין העבודה שלה לבין בעלה? והאם כל הסערות קשורות לעובדה שלא הסתכלנו בלבן שבעיניים והתייחסנו למסקרה שמקשטת את הריסים?

או ששוב חטאנו לאמת ובחרנו בנתיב צבעוני בדמות תרבוש ולא במהות שלנו כחברה שאיבדה את הדרך??

חומר למחשבה..