יום עצוב למטה יהודה

מאת: רקפת חולדאי

 “התקווה והציפייה שליוו את הבחירות התמוססו והמציאות מְלֻוָּה מאז בהרבה קולות של אכזבה מהשטח. אני אישית הסתובבתי והלכתי לי לדרכי”

~~~

“אנשים מצויינים שדהרו אל המטרה פרשו עוד לפני שהתחילה הדרך (או במילים מכובסות- הם סיימו את תפקידם). א/נשים מוכשרים ומצויינים יכולים לקדם את מטה יהודה לגבהים חדשים רק ליד מי שיודע להצמיח מצוינות.”

רציתי להגיד כאן כמה דברים.

למה? ככה. כי סיימתי משימה גדולה שגזלה את רוב זמני לאחרונה, ועכשיו יש לי קצת אוויר וגם קצת חשק להתעצבן כאן בקול רם.

שמעתי שמנכל”ית המועצה התפטרה. למעשה זו היתה דוגמא להודעה גדולה מאד, עצובה מאד וחשובה מאד ששילחו אותה לעולם בקול איוושה חלושה, כמעט בהיחבא ואני אוסיף ואומר- גם לא מפתיע ומקומם מאד. אז טוב שבאתם, וטוב שהגיע סופ”ש ואפשר לשבת בשקט וקצת להתקומם על מה שקורה כאן מתחת לאף של כולנו, וכיאה למקום שהעצים והחורשות והיערות (אלה שעוד לא נשרפו סביבנו) יונקים את תרבות הָ’חְשוּמָה’ המקומית, מנכ”לית המועצה מסיימת את תפקידה ולאף אחד אין אומץ להשמיע קול.

היום כבר לא אומרים: מתפטרת. חלילה לא מציינים שנמאס לה ונגמר לה הכוח או החשק או שניהם. רק “מבקשת לסיים את תפקידה”. זה הזכיר לי, שלפני הרבה שנים, בבית ספר שאני לא אציין את שמו, היתה מורה שאני לא אציין את שמה, שכולם לא רצו אותה בבית הספר, כולל המנהלת. אָמָמָ -… מורים מהזן הישן, אי אפשר היה לפטר. אז המנהלת אמרה לי בחדרי חדרים, שיש לה דרכים לדאוג שהיא לא תרצה לעבוד שם יותר. כן.. המורה בסוף ביקשה לסיים את תפקידה.

את המנכ”לית היוצאת יעל אברמן טאובין הכרתי שנתיים לפני הבחירות. גילוי חשוב ונאות –לא דיברתי איתה עדיין. גם לא לפני כן. מאז שיעל מנכ”לית המועצה, מן הסתם אין לה זמן לקפה עם חברות. זו לא תלונה. זו מחמאה לאישה שנותנת את נשמתה לשרות הציבור.

יעל ואני היינו שותפות למהלך מקומי במועצה אזורית מטה יהודה, שיָּינָק השראה ותמיכה מהתארגנות ארצית לקראת בחירות 2018 וזכה לכותרת “תתמודדי”. שנתיים לפני הבחירות ארגנתי אצלי בחצר מפגש של כל הנשים הפעילות בקהילה שהכרתי, כ- 25 נשים נפלאות מסורות ופעילות, מישובי הסביבה, ביוזמה מבורכת של אסנת ורטמן, (יושבת ראש ועד מקומי טל שחר מאז 2018)  ואז הופיעה יעל. יעל היתה ממובילות היוזמה, ויחד יצאנו לדרך. את הקסם של יעל, השקט, הנועם והחכמה אני מכירה היטב. שום משפט שאכתוב כאן לא יכול לבטא את האיכויות שלה. מי שעובדת איתה ופגש בה יודע/ת על מה אני מדברת.

לקראת הבחירות, שהיו סוערות וקשות מאד, יעל התגייסה לנהל את המטה של ראש המועצה המכהן, לבקשתו. בשלב הזה היא התמסרה למסע הבחירות שלו, אליו גוייסתי אף אני. זה היה צו השעה. היינו צריכות לבחור מועמד ולרוץ איתו. לצערי לא היתה מועמדת. את החודשים שלפני הבחירות עשינו כמו עדת פנתרים. כל מי שהיה במטה של ראש המועצה הפשיל שרוולים, ימים כלילות לא היינו בבית. היה לנו ברור שיעל תשב בצמרת המועצה. אישה מוכשרת ורצינית, שבאמתחתה כבר הוכחות וקבלות כנדרש בשירות הציבורי. הבחירה ביעל למנכ”לית היתה ראויה וחשובה. בעיניי זה גם אחד הצעדים הבודדים שעשה ראש המועצה שמקנה לו נקודות זכות אצלי, בעיקר לאור ‘פרשת מטה יהודה’ – שהפכה את המועצה שלנו לאתר פגוע, מדמם, ואת משרדי המועצה לסביבת עבודה מאיימת לנשים. סיום עבודתה של יעל הוא מסוג הדברים שאסור לתת להם ככה לחלוף. מאז הבחירות ב- 2018 אני אישית מרגישה את האיוושה החלושה בכל פעם שמבטי מופנה אל עבר העשייה הציבורית והמוביל אותה. אני אומרת את זה בצער רב. עדת הפנתרים התפזרה, כי היא היתה חזקה מדי. אנשים מצויינים שדהרו אל המטרה פרשו עוד לפני שהתחילה הדרך (או במילים מכובסות- הם סיימו את תפקידם). א/נשים מוכשרים ומצויינים יכולים לקדם את מטה יהודה לגבהים חדשים רק ליד מי שיודע להצמיח מצוינות. (מבלי לפגוע בכבודו של איש מעובדי המועצה המסורים והחרוצים). התקווה והציפייה שליוו את הבחירות התמוססו והמציאות מְלֻוָּה מאז בהרבה קולות של אכזבה מהשטח. אני אישית הסתובבתי והלכתי לי לדרכי.

סיום עבודתה של יעל, לצד פעולות רבות אחרות שקשורות באנשים מצוינים שמקומם נגרע מהעשייה הציבורית (ואזכיר שרובם ככולם באו עם רצון להתנדב ולתרום למען הציבור) מעורר תהייה. במסגרת מאבקנו להנכחת נשים בצמרת השלטון המקומי, ודוגמאות אינספור לאיכות העשייה שנשים מביאות איתן, עזיבתה של יעל מרצון מעוררת הרבה תהיות – בטח ובטח אכזבה ותסכול.

במקום שבו רותמים את הכי טובים למשימה, ומצמיחים אותם – א/נשים אינם מבקשים לסיים את תפקידם. המקום שבו הציבור והקהילה הם המרכיב החשוב, ולא הג’וב והפחד מא/נשים טובים ומוכשרות – שם מתרחש שינוי. שם יש עשייה ומשם לא רוצים ללכת. שם רוצים/ות לצמוח. לא דברתי עם יעל. שלחתי לה הודעה שהצטערתי לשמוע שהיא עזבה. בקרוב אני מקווה שגם נצליח לגנוב איזה קפה ביחד. אבל אין לי ספק שבסיפור הזה רב הנסתר על הגלוי. יום עצוב למטה יהודה.

הכותבת: רקפת חולדאי, תושבת צלפון, פעילה חברתית