שואה מזווית אישית

מאת: ליבי שני

אני יודעת שכל הפיד שלכם מלא בסיפורי ותיאורי שואה וגבורה. מי שמכיר אותי יודע שיום השואה בעבורי הוא הרבה יותר ממושג.

כולם מדברים על זה שלדור הבא כבר לא יהיו סבא וסבתא שיספרו להם על השואה ויראו להם המספר.

לי לא ממש היו סבא וסבתא.

עד שהגעתי לגיל שאפשר להקשיב, לשמוע ולזכור  נותרה לי רק סבתא אחת, עם מספר כחול, שלא מדברים עליו, ועם סיפורי זוועה ממחנות עבודה והשמדה שגם עליהם לא מדברים, ועם משפחה שלמה שנדרסה ונקברה חיים תחת גלגלי הטרקטורים של הנאצים וגם עליה לא מדברים.

סבא שלי, ששרד את השואה 34 קילו שפרוסים על יותר ממטר שבעים, נפטר שנה לפני שנולדתי.

למרות הזוועות והמשפחה הענפה שהותיר בין האודים העשנים ואולי בגלל הוא נותר אדם מאמין, אוהב את אלוקים בכל ליבו, אוהב צדקה ומאמין בטוב הלב של המין האנושי, לכו תסבירו את זה.

הסבא השני יצא למחנות עבודה בסיביר כשאבא שלי היה תינוק קטן, ולא שב משם.

כנראה שהזוועות שעוללו הנאצים לא הספיקו, הייתה גם מגפת טיפוס שהשתוללה וכילתה את כח העבודה הדל וחסר האונים.

אבא שלי, אבא שלי היה בשואה.

מי שעוקב אחרי ודאי מכיר את הסיפור על בוריו, איך הם הצטופפו בקרון הרכבת בדרך לעוד מחנה השמדה, סבתא מבוגרת על שמה אני קרויה, אימא יחידה דואגת וילד קטן בן חמש.

יחד עם קרובות משפחה נוספות והילדים שלהם.

ואיך קרה הנס והפצצות החלו ליפול על פסי הרכבת והם יצאו במסע בין גטאות עד שהגיעו למפעל מושבת באוסטריה, שם אחד מחסידי אומות העולם שמר עליהם, דאג להם ועדכן אותם כשהמלחמה נגמרה והרוסים היו בדרך, כדי שיברחו.

כי מי יודע מה החיילים הגסים עלולים לעולל לחבורה של זקנות וילדים רכים הם ברחו, הוא נורה בשער המפעל.

מישהו שכח לכתוב לו על המצח שהוא היה אדם טוב והחיילים הרוסים לא לקחו סיכון.

אבא שלי הוא נס, בלי מספר, עם המון זיכרונות שנשמרו אצלו בראש ובלב משך שנים

ולא דלף מהם החוצה ולו בדל של סיפור.

בשנים האחרונות הוא התחיל לשתף.

איך בגטו הוא צייר כל היום רכבות וכולם אמרו שהוא יגדל להיות מהנדס. ואיך במפעל בו הם היו הוא השביע את אימא שלו שכשהמלחמה תיגמר הוא יוכל לאכול כל יום, כל היום, רק גלידה.

ואיך הנשים במפעל היו מגניבות שאריות של פראפין ששימש להברקת המכונות, וקורעות פיסות משמלתן ומדליקות נרות של שבת.

ואיך הם חזרו הביתה בעגלה רעועה כשהמלחמה נגמרה, לבית שלהם שעדיין עמד על תילו בקישקונהולוש, וניסו להתחיל הכל מהתחלה.

גם השנה רציתי לנסוע אתו להונגריה, לעשות עוד סיבוב בין המקומות שהוא עדיין זוכר, הוא כבר לא בעניין. "אני זקן מדי" אמר לי, ואני לא מכריחה.

רק מקשיבה לסיפורים שעוד נשארו לו לספר, כי אני אחת מהשומרים של הדור הבא.

אני לא אהיה סבתא עם מספר כחול על היד, אבל אני בהחלט אהיה סבתא ששמעה ממקור ראשון את הסיפורים.

בתמונות, סבתא שלי, צירל, שכולם קראו לה אניוקו, סבתא נפטרה כשהייתי בת 3 אבל את פניני החוכמה שלה אני שומעת וזוכרת עד היום.

ואבא שלי, אחרי השואה. (התמונות מתוך ספר שכתבה בת דודתו של אבי)

~~~

זה היה בערך בגיל 16.

תמיד קראתי סיפורי שואה,

הייתה בי מן דחיפות כזו להבין מה היה שם כי בבית שלנו, חוץ מ"בשואה היו אוכלים קליפות של תפוחי אדמה" וכאלו, לא דיברו על השואה בכלל.

מה זה לא דיברו? לא הזכירו אפילו במילה, לא את מה שקרה לאלו שניצלו ולא את אלו שנותרו מאחור.

אימא שלי, שחוותה על בשרה לילות של חלומות בלהה וזעקות כאב של ההורים שלה, לא הסכימה אפילו להציץ בספרי שואה, אבל אני בלעתי אותם.

אפילו ל"הייתי עוזרו של ד"ר מנגלה" הגעתי.

ואז, בגיל 16, במסגרת פרויקט בסמינר, נתבקשה כל תלמידה לכתוב עבודה מקיפה על אחד מכמה נושאים.

היה לי ברור שאני לוקחת את נושא השואה.

עברתי לבלות את ימי בגנזך קידוש ה' בבני ברק, חופרת ונוברת בערימות מסמכים מצהיבים, מסמכים, תעודות, תמונות, שירים, כל הזוועות נפרשו לנגד עיני, בלי שום סיפור שיחפה עליהן, בלי שום כיסוי או ניסיון להקל.

אימא שלי סייעה ותרגמה שירים מהונגרית שהיו שרים במחנות, שירים ששמעה מאמה ואביה.

אבא שלי, התעלם.

ואני המשכתי, לא רציתי לעצור, רציתי להרגיש את הכאב הזה שהמשפחה שלי עברה. רציתי להיות מסוגלת להבין הכל, עד הסוף.

התחלתי להתעורר בכל לילה מחלומות זוועה.

פעם הם לקחו אותי לגטו מוקף החומה וחוטי התיל, פעם הם הביאו אותי היישר למחנות ההשמדה.

הנצאים רדפו אותי ואת המשפחה שלי בכל לילה מחדש, ובבוקר הייתי מתעוררת בוכה לזרועותיה המנחמות של אימא שלי שביקשה: "די ילדה שלי, מספיק, תפסיקי עם זה."

העבודה שלי זכתה לשבחים רבים, אפילו שבניגוד לכל שאר העבודות היא נכתבה בכתב יד על נייר חלק, ועוטרה בתמונת שער של נערה בת 16 שלא ממש יודעת לצייר וביחס לשאר העבודות מנקרות העיניים שהוגשו בקלסרים מפוארים, עם דפים מעוטרים ומודפסים.

מאותו יום לא יכולתי יותר לפתוח ספר שואה.

לא יכולתי יותר לשמוע ולו סיפור אחד. הנשמה שלי הייתה מלאה מדי בהם.

גם על הביקור הכל כך מתבקש ביד ושם פסחתי, אולי יום אחד זה יקרה.

בתקופה האחרונה אני חוזרת להציץ, עם הסיפורים של אבא שלי, עם ספרים שעוסקים בתקופה, על כל הצדדים שלה, אני נזהרת מאוד, אבל לא יכולה לוותר לעצמי – אסור לי לשכוח!

אנחנו, הדור השני לשואה, אנחנו נושאי לפיד הזיכרון.

נזכור ולא נשכח!