כיכר זו שתיקרא על שם אחי, עמרם לוק ז”ל, ראש מועצת בית שמש בין השנים 1967 – 1978  עומדת במרכזה ובטבורה של מעברת הר-טוב, אשר בפחוניה שוכנו העולים שהגיעו אליה מקצות תבל. 

לא הרחק מכאן, כ- 50 מטרים מצד שמאל בשלהי הקניון היפה הבנוי לתלפיות שמול עינינו,  התגוררנו בשני צריפים עשויים אבץ אבי ואימי ז”ל, עמרם ומשה אחיי, אלגרייה אחותי ואנוכי, נער בן חמש עשרה שנה.  

כל הצריפים היו דומים, ומחמת החושך עקב העדר תאורה באותם ימים, לא ניתן היה לזהות איזה צריף הוא משכנה של כל משפחה, וכך נזקקנו להעמיד על נס סימנים חיצוניים בדמות בד צבעוני כזה או אחר, שמא נטעה וניכנס לצריף של משפחה אחרת, ואבוי לבושה.

עמרם אחי נולד בעיר טנג’יר שבצפון מרוקו. טנגי’ר הייתה עיר בינלאומית על מאפייניה המיוחדים, השונים משאר ערי מרוקו. עמרם היה תלמיד מצטיין וסטודנט מצטיין. הוא למד ראיית חשבון, פילוסופיה ותיאטרון, ושימש כמזכירו האישי של ראש הקהילה היהודית .

בשנת 1955 ביקר בישראל כתייר, ובשנת 1956 עת קיבלה מרוקו את עצמאותה וטנגיר סופחה אליה, החליט לעלות לישראל עם אבא אימא אחותי ואני, מתוך השקפת עולם ציונית עמוקה ודאגה לגורלה ועתידה של ישראל, והוא בן 24 שנים בלבד, בניגוד לרבים מחבריו אשר העדיפו להגר לצרפת, לקנדה או לארצות אחרות בדרום אמריקה, וניסו לשכנעו לנהוג כמותם.

עוד בהיותו בטנג’יר זכה עמרם לביקורו של מר לאו פילר, מנהלו של תיאטרון “הבימה”,  אשר נכח באחת מהצגות התיאטרון שעמרם שיחק בה וביים אותה. אינני יודע אם זה היה “הדוב” של צ’כוב או “הקמצן” של מולייר או “ירמיהו” של סטפן צוויג או מחזה אחר מבין רפרטואר ההצגות הרחב ששיחק בהן. בכל אופן בסיומה של ההצגה ניגש מר פילר אל עמרם ואמר לו באלה המילים: “בבואך לישראל אני רוצה אותך בתיאטרון הבימה”. הוא לא רק אמר, אלא אף צייד אותו במכתב המלצה חתום בשמו. המכתב שרד. הוא קיים ושמור.

אולם עמרם, עם הגיעו למעברה כאן, התייצב למחרת היום לא בתיאטרון “הבימה” בתל אביב אלא בלשכת העבודה שעמדה באחד הצריפים בסמוך ל”ארומה” דהיום, ונשלח לעבוד בעבודות כפיים בהרי ירושלים, לשתול שתילים ולנטוע עצים ביערות הקרן הקיימת לישראל. עמרם השכיח מעצמו את היכלי התיאטרון, השיל מעליו כל סממן של מעמדו ופרסומו מהעבר כאילו לא היו מעולם. המעבר היה חד כתער, הנסיבות מטרידות והמציאות מדאיגה, ואף על פי כן נזכרו אצלו ימים אלה כימים מאושרים בחייו.

עמרם שלט שליטה מוחלטת באנגלית, צרפתית וספרדית ברמה אקדמית, וקולו המשיך להישמע בהקלטות שהותיר שם ברדיו בטנג’יר עוד שנים רבות אחרי שהגיע לארץ.  בני הדודים, בני גילו שעלו איתנו לארץ, הלכו ללמוד עברית באולפן בירושלים, ואילו עמרם ישב לבדו ללמוד עברית לאור נר ועשישית בצריף במעברה באמצעות ספר “אלף מילים”. אינני מסוגל היום, רטרואקטיבית, לתת הסבר מתקבל על הדעת כיצד הגיע עמרם בפרק זמן של פחות מחצי שנה לשלוט בשפה העברית על בוריה, כאילו נולד וגדל על ברכיה. בתום שנה אף החל  ללמד עברית את העולים החדשים שהגיעו לבית שמש מהונגריה ומארצות מזרח אירופה.

בית שמש של אותם שנים הייתה מצומצמת בממדיה ובמספר תושביה. כולם הכירו את כולם. עמרם בלט מיד באישיותו, בכושר הנהגתו וביכולתו הרטורית המרהיבה. ההרגשה הייתה שבית שמש קופאת על שמריה, ולכן פנו לעמרם לעמוד בראש רשימה עצמאית כדי לשנות את המצב. הרשימה זכתה בארבעה מנדטים, ועמרם נבחר לסגן ראש המועצה. בשנת 1967 נבחר לראש המועצה, כיהן בתפקיד זה עד שנת 1978, וכל השאר היסטוריה.

מה שמדהים הוא שעמרם לא קורץ מחומר של פוליטיקאים. עמרם היה נעדר אמביציות המאפיינות פוליטיקאים. עמרם היה חף מאינטרסים אישיים. יושרו הציבורי והאישי לא ידע פשר, עד כי מחמת חששו לנראות הציבורית דאג להרחיק את כל המשפחה מכל קשר עם מוסדות המועצה שעשוי היה להתפרש אפילו בעקיפין כאילו וכביכול ולכאורה כדי לזכות בשירותים המוענקים לכל תושב.

יש אנשים שאומרים עליהם, שהם נולדו עם כישורי מנהיגות. זו אמירה שנחקרה ונחקרת על ידי סוציולוגים ופסיכולוגים במדעי החברה. תאוריות חדשות בפסיכולוגיה, טוענות, כי היבטים רבים במנהיגות ניתנים לרכישה. נראה לי שעמרם אחי השתייך לקטגוריה הראשונה. מכל מקום, המשותף בכל ההקשרים היא היכולת להוביל אנשים למימוש שינוי, ופעולה להשגת מטרה משותפת .

עמרם הבחין בין סמכות למנהיגות. כאשר אנשים מצייתים לאדם מסוים מפני שיש בידיו סמכות רשמית, קשה להבחין אם הם פועלים מתוך רצונם או מתוך חשש לענישה מצד נושא הסמכות. לעומת זאת, אדם שפועל מתוך היענות למנהיגות, בוחר להצטרף לפעולה שעיקרה איננו כוח הכפייה אלא ההזדהות שלו עם העשייה ומטרותיה. עמרם ראה במנהיגות יחסי גומלין בין מנהיג לבין מונהגים עם כל המורכבות והקושי המקופלים בכך.

אולם אם מנהיגות נבחנת בפרמטרים של יכולת של הצגת חזון, בדוגמה אישית, באיזון בין שכל ורגש, בהובלת שינויים, בהבנה באנשים, בכושר ארגון, בהאצלת סמכויות ובאומץ, הרי שעמרם היה מנהיג משכמו ומעלה, ובצדק רב נתפס על ידי תושבי העיר עד היום כדוגמה וכמופת וכאב-טיפוס לשליח ציבור אשר כל מעייניו נתונים לשולחיו ולא לעצמו.

אני יכול לומר בוודאות שעמרם ראה את תפקיד הנהגת העיר כשליחות, אבל בספירה אחרת. הוא ניגש לתפקידו במבט-על אידאית, בפרספקטיבה רוחנית השואבת את מעינה מהשקפת עולמו הכללית, אשר ראתה את תקומת ישראל כתופעה מיסטית, ואת המתרחש בה – כולל בחירתו להנהיג את העיר –  כתהליכים אשר, לדעתו, רק אינטרבנציה של ההשגחה יכולה למצות את פשרם. מתוך ראייה זו הטביע עמרם את חותמו הייחודי בעידן הנהגתו ותרם פן זה באופיה, הניכר עד היום הזה בעיר. עמרם זכה להוקרה והערכה מתושבי העיר על יושרו, על נועם דרכיו ועל תרומתו להתפתחותה של בית שמש. עמרם אהב את העיר, הטיף לשגשוגה ולביצורה, ולרגע לא חשב ולא העלה על דעתו לעזוב אותה ולעבור לתל אביב או לעיר אחרת.

הרשו נא לי, קהל נכבד, להוסיף מילות מספר על עמרם האדם, האח, ולא המנהיג שעמד בראש העיר הזאת אחת עשרה שנים.

עמרם היה אדם מיוחד במינו. השנים הרבות אתו לימדוני להוקיר ולהעריך אותו עוד ועוד. השהות במחיצתו הייתה מרנינה, מרחיבת דעת ומשרה קורת רוח. הוויכוחים אתו על דת, על פוליטיקה, על היסטוריה, על חינוך, על עם ישראל, על עצמנו, על עברנו, על עתידנו ועל מה לא, היו חוויה מתמשכת שאינה מסתיימת גם כאשר חייבים היינו להיפרד וללכת לעיסוקינו. הם היו זמן איכות. גישתו של עמרם אל כל אחד מהנושאים האלה הייתה מרתקת. כושר הראייה שלו היה לא רגיל. יכולת הניתוח לא שגרתית, ותמיד האיפכא מסתברא שלו הייתה מפתיעה ומעניינת, אף כאשר חילוקי הדעות עמדו בעינם.

בענייני היום-יום ובנושאים המטרידים את חיינו ומעסיקים אותנו, לא מצאתי תחליף לשיקול דעתו. עצותיו היו מסולאות בפז. הוא ידע טוב יותר מאתנו להשתמש בניסיון החיים שלו כדי למצות את הלקח ואת המועיל מהמציאות האופפת אותנו.

היה בעמרם אחי משהו מקורי מן העבר. משהו מן האבות שלנו. משהו מן העתיקות. משהו איתן ומוצק השואב את עוצמתו מן המקורות העתיקים של עמנו, מן המסורת היהודית ומהשקפת עולמם של חז”ל, ולכן לשמוע אותו בענייני חברה ומוסר היה כמו להתכייל עם המצפן ועם המצפון. לא בכדי דמותו של משה רבנו ריתקה אותו והשתדל למצוא קווים מקבילים בין הנהגתו את העם היוצא ממצרים לבין הנהגתו שלו את העם השב למולדתו אחרי אלפי שנות גלות, כדי ללמוד, להשכיל ולהבין מה צריכה להיות הדרך הנכונה לשם הנהגה נאותה של העיר.

נאומיו והרצאותיו של עמרם בארץ ובחוץ לארץ בעברית, באנגלית, בספרדית ובצרפתית היו נופת צופים, כפתור ופרח. דבריו שיצאו מפיו מצאו מסילות לליבותיהם של קהל מאזיניו הן אם זה היה בבית הכנסת, הן אם זה היה בשמחות והן אם זה היה בבית העלמין ובבית אבלים. הוא ידע להעביר מסרים חברתיים בלי לעורר אנטגוניזם. הוא ידע להוכיח, אבל בחן ובחיוך, בלי להלך אימים על מושאיו.

עמרם היה אדם דתי ללא כחל ושרק. כנותו ויושרו המוסרי באו לידי ביטוי בקיום המצוות הנובע ממעמקי נפשו. דתיותו לא סבלה מלבטים ביחסיו עם בעלי אצטלא דתית חיצונית או עם בעלי השקפה חילונית. עמרם מעולם לא ניסה להיראות מעבר למה שהוא, או לחקות אחרים. נוכחותו, התנהלותו הציבורית ונועם דרכיו היו בהן די כדי להכיר בעוצמות הרוחניות שהיו גלומים באישיותו.

מוצא אני את דבריו של  “אחד העם” כדברים העשויים לאפיין צד זה של טבעו של עמרם באומרו: “אדם בן חורין מודד את נפשו ומצבו לא במידתם של אחרים, אלא בזו של עצמו. האידיאל שלו הוא לא להגיע למדרגתם של האנשים הסובבים אותו, אלא להגיע לאותה מדרגה שכוחות נפשו מכשירים אותו להשיגה”.

ויותר ממה שאפשר היה לומר על עמרם לא אמרתי.

בסיום דבריי, הרשו נא לי להודות בשם המשפחה לכל אלה שידם הייתה בטקס הזה ואשר בזכותם כיכר זאת נקראת על שם עמרם. בראשם את הרב משה אבוטבול ואת שלום אדרי אשר העבירו בקדנציה הקודמת את ההחלטה במועצת העיר לקרא את הכיכר על שמו, את חיים הרוש שהגה את הרעיון, את חבר מועצת העיר מוטי כהן שדחף לביצועו, את ראשת העיר ד”ר עליזה בלוך שהביאה לידי גמר את ההחלטה הזו יחד עם סגנה מר משה שטרית ויחד עם מר פוקס וצוות העובדים בעירייה ועוד רבים אחרים שעמלו לקיים את הטקס המכובד הזה. לכולם תודה מקרב לב.”

יהי זכרו ברוך!