על הרשמים מהביקור בזנזיבר כתבה:

“כך אני מרגישה. מה שיש לי זה לא מובן מאליו. מה שאין לי מצריך ממני עבודה.

חזרתי משבוע חופשה באי זנזיבר. פעם ראשונה ביבשת אפריקה. פעם ראשונה נחשפתי לאוכלוסייה שחיה בהישרדות יום יומית. הנופים, הים הצלול, העצים משופעים פירות עסיסיים, השקט והשלווה מופרים במראות עוני ודלות בלתי נתפסים.

הלב נחמץ למראה ילד יחף בבגדים בלויים, לעיתים מדמם מפצע פתוח, מתי הוא פגש מקלחת?

ביקור במספר בתים חשף בפני תנאי מחיה לא אנושיים. רוב הבתים עשויים מבוץ, ללא חלון והגג מערימת ענפים. חשמל ומים זורמים הם מצרך נדיר. שירותים / בור משותפים למספר משפחות.

הלחות 80% ומעלה ומידי פעם גשמי מונסון שהופכים את האדמה לבוצית.

הקושי ניכר לעין, יחד עם זאת האוכלוסייה ברובה מתנהלת בשמחה, הכנסת אורחים, צניעות וענוה. הם יודעים להוציא את הטוב מכל דבר. לנצל את המשאבים העומדים לרשותם לחיות את הרגע.

הנשים הן מושא להערצה – חרוצות, עוסקות במלאכת יד, בתיירות לצד, תחזוקת הבית והטיפול בילדים בתנאים לא תנאים.

אז טיילתי וצללתי והזעתי וחוויתי וצילמתי ואכלתי מלא אננס ומנגו וחזרתי עם הרגשה של הכרת תודה על מה שיש לי, על הזכות להיוולד בארץ ישראל ועל השפע הגדול.”

מוזמנים לצפות בגלריית התמונות.