אימא שלי חנינה (פירושו רחומה) הייתה אישה יצירתית מאין כמוה מסורה, אוהבת ורעיה נאמנה. את אהבתם של הורי ומסירותם זה לזו אין לתאר במילים, הכול הם עשו יחד ובעצה
אחת. ולנו הילדים העניקו חום, אהבה, ערכים ומה שהיה באפשרותם מבחינה חומרית.

כאשר עלינו לארץ בשנת 1955, הציוד שלנו נשאר מאחור והגיע אחרינו רק כעבור מספר חודשים.
בינתיים, אנשי הסוכנות חילקו לכל משפחה ציוד הכרחי לפי מספר נפשות כמו: ספלים, צלחות מפלסטיק, סכו”ם, מיטות ברזל ומזרוני קש, שמיכה לכל נפש ופנקס בולים בעזרתם קיבלנו אוכל. זו הייתה תקופת הצנע וקשיי הקליטה היו רבים.

גרנו במעברת מנסי ליד קיבוץ מגידו, המעברה אוכלסה בעדות שונות ממרוקו, עירק, תימן, ג’רבה וטוניס, ממש קיבוץ גלויות!

לנשים היו קשיים משלהן אחד מהם היה: איך לנהל מטבח ללא כלים וללא מוצרי מזון, שניתנו בצמצום רב.

אנו הילדים, שלא היינו מודעים ממש למצב, התעסקנו בעניינינו אולם, ביקשנו באחד הימים מאימא להכין לנו קוסקוס לארוחת צהריים.

אימא נעמדה פוכרת את ידיה ואמרה: “מאין אקח סירים לקוסקוס? סיריי הקוסקוס שלנו נמצאים בין הציוד שעדיין לא הגיע, איך אבשל לכם קוסקוס ללא סירים מתאימים?!”

אימא הרהרה רגע ולפתע יצאה מן האוהל והלכה לאוהל השכנה שעלתה מג’רבה וביקשה ממנה שתשאיל לה סירים של קוסקוס תוך שהיא מספרת לה: “ילדיי משתוקקים לאכול קוסקוס המאכל האהוב עליהם ואין לי סיר מתאים”, השכנה ענתה: “לא אתן לך כלים ממטבחי כי איני יודעת עד כמה את נזהרת בהפרדת בשר וחלב?” (יש לציין, שהעולים היו שומרי מצוות והמושג חילוני היה זר להם).

אימא יצאה מבית השכנה נבוכה ומאוכזבת וחשבה בלבה: הרי גם אני שומרת מצוות! אך החליטה החלטה חד משמעית!! לאחר שגמלה ההחלטה בליבה מה עשתה?

אימא חיפשה ומצאה שני פחי שימורים גדולים, לקחה פטיש ומסמר גדול, התיישבה בחצר, הפכה אחד מהם וחוררה בתחתיתו חורים בעזרת הכלים שהיו בידיה ובכך הפכה אותו לסיר אידוי, בסיר השני בישלה את המרק ובאחר שמה את גרגרי הסולת, אנו הילדים עמדנו סביבה משתוממים ומביטים בה איך הצליחה לעשות יש מאין?!

לבסוף, אימא הרימה את ראשה, הביטה בנו במבט מנצח ובחיוך והכריזה:
“היום תקבלו קוסקוס לארוחת צהריים כפי שביקשתם!!”

עברו כ-8 חודשים בהם גרנו במעברת מנסי, משם עברנו לגור בבית שמש, וקבלנו דירת חדר עם מקלחת ומטבחון קטנים ללא מים חמים וללא חשמל, אך עדיין זה היה שיפור, שיפור עצום ביחס לתנאים במעברה.

מבחינה כלכלית המצב היה קשה, על מנת לשפרו הוריי ובעיקר אימא הקימו משק עזר קטן,
בגינה בחצר גידלו: ירקות, פלפלים, עגבניות, חצילים, פול ועוד, אבי קנה אפרוחים שהפכו לעופות, בדיר שאימי בנתה במו ידיה היו מס’ עיזים וכך היו לנו בשפע: ירקות, ביצים, חלב ובשר, תודו! שיפור גדול בתנאי המחיה, ואם לא דיי בכך שמעו את ההמשך..

אימא לקחה אותנו לא פעם למסיק זיתים מעצי הזית הרבים שגדלו בשדות, חווית הטיול בשדות עם אמא העשירה אותנו בסיפוריה המרתקים תוך כדי הליכה, לראות אותה פורסת שמיכה מתחת לעץ ולאחר מכן חובטת בענפי העץ והזיתים מתגלגלים על השמיכה, ואנו הילדים אספנו אותם לתוך הסל בקריאות שמחה!! אני זוכרת זאת כחוויה בלתי נשכחת!

מהזיתים אימא הכינה: זיתים כבושים, זיתים לבישול ושמן זית. ועוד הגדילה לעשות כאשר בנתה טאבון מרוקאי שנקרא פרנה בו אפתה לנו לחם ועוגות.

בכל יום שישי כאשר חזרתי מבית הספר, תמיד הצטרפו אליי חברותיי על מנת לטעום ממעשה ידיה של אימי. את ריח הלחם והעוגות הנאפים בפרנה הרחנו למרחוק, כאשר התקרבנו קיבלה אותנו אימא במאור פנים, לאחר שרדתה את המאפים חילקה לכל אחת מאתנו מן הלחם והעוגות, לא אשכח את טעמם עד היום ואת פני חברותיי מדושנות העונג באוכלן מלוא הפה.

מעולם ולעולם לא אשכח את אימא שהפסוק “אשת חייל מי ימצא” נכתב על נשים כמוה – יהי זכרה ברוך!

המשך יבוא..